בכל משרד יש את ההומו החתיך המוצהר.

אותו אחד שכל בחורה היתה נופלת לרגליו ומתחננת בפנוי לשקול שוב את נטיותיו המיניות ולו רק בשביל לילה אחד סוער איתו.

בכל משרד יש את הבחורה המעצבנת.

אותה אחת שבלי שום סיבה הגיונית שאפשר לשים עליה את האצבע יש בה משהו פשוט... מעצבן, ואף אחד לא ממש יגיד משהו לגבי זה.

ואת הבחור הביישן. אותו אחד שרואים שיש לו בעיות בטחון עצמי, בגלל זה סופר נחמדים אליו, רק כדי שלא יבהל ויברח.

בכל משרד יש את הבחורה הדו פרצופית שנחמדה אליך מצד אחד, אבל ברור שברגע שתהיה על הצד הלא טוב שלה היא תנשך וחזק,

ואת הבחור שתמיד מספר בדיחות גסות ושובניסטיות אבל עדיין כולם מתים עליו (ולמרבה האירוניה תמיד הבחור הזה מסתדר הכי טוב דווקא עם ההומו החתיך), ואת הבחורה ששומרת שבת שתמיד אופטימית מחייכת ומברכת את כולם לשלום, ואת הרוסי השיכור שאף פעם לא נראה שתוי,

והבחורה שמבוגרת מכולם בכמה וכמה עשורים וממש לא ברור למה היא עובדת כאן, והסטלן שמאחר תמידית ומקטין ראש ותמיד נוחת על הרגלים, האחראית הלחוצה, האחראית הרגועה, זאת שמדברת כמו ילדה קטנה, זאת שמתנהגת כאילו היא עדיין בשנות ה70, המוסיקאי, הלמל"מ, וזאת שבסוף יום יושבת מול המחשב וכותבת בבלוג האנונימי שלה על כל החברים שלה למשרד בלי שהם יודעים דבר על כך.

בכל משרד.

אני די אוהבת את העבודה שלי.

~~~

ידיד שלי סאלי חזר לארץ.

הוא למד בארה"ב והיה חוזר כל חצי שנה לביקור קצר. פעם קודמת שהוא היה בארץ יצא לנו להתקרב קצת יותר מסתם "היי ביי איך החיים".

כשהוא היה בחו"ל לא ממש שמרנו על קשר מיוחד, רק מזל טוב, וכל מיני לייקיים בפייסבוק.

עכשיו, הוא צילצל אלי איך שהוא חזר- הוא אפילו צלצל אלי עוד משדה התעופה. 

הדברים הקטנים האלה שגורמים לך להרגיש טוב, בחיי.

ברוכים השבים סאלי, הולך להיות כייף מחר!