איך יודעים מתי הסוף?
איך יודעים מתי אין לאן לרדת?
איך נדע מהו "נורמלי"?
ואיך אפשר להאמין לסביבה שחיה בתוך כל מה שאסור?
איך נדע מה המינימום
ואיפה המקסימום?
מתי נדע שזהו, היעד הוא לא מוחלט
והוא לא צריך להיות מדויק, על כל גרם..
מתי נבחין בכל היופי שטמון בנו, שמוצג לראווה,
שכולם בעצם מדברים עליו
מתי נעריך את הרגעים החזקים שלנו ברגעים הכי חלשים?
מתי נזכור שאלה אנחנו הדייקנים
וכולם בעצם רואים תמונה כללית
לא.. לא מתי נדע, מתי נפנים?
זאת אני היום, הג'ינס הזה פעם לא עלה עליי..
היום אני לא יוצאת מהבית בלי חגורה נלווית.
מאובחנת עם הפרעות אכילה בלתי ספציפיות.
חיה על דברים שלא כל רופא היה ממליץ עליהם,
או אף רופא.
לא שלמה עם עצמי, מתבודדת, אבל יודעת להסתיר את זה די טוב
כן, אני גם נשברת
ולא, אני לא יכולה להגיד שלא נגעתי בממתקים שנה, כי זה לא נכון.
ולא, אני גם ממש לא גאה בזה.
יש לי שאיפה, והיא לנצח את האוכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
