יש לי וידוי, אני ילדה שמנה שהצליח לה במקרה לרדת 17 ק"ג.
בתוכי אני אוהבת אוכלת, רוצה אוכל ורעבה כל הזמן!
השבועיים האחרונים היו נפילה עמוקה מידי
שבועיים של זלילה מיותרת, עיוורון כלפי האוכל, חוסר ודאות מטורף, שקר עצמי גדול
הכנסתי לפה כל מה שלא נגעתי בו במשך השנה הזו..
זה כולל לאכול שוקולד עם כפית, זה כולל לאכול גלידה, עוגיות..
ולא, הכוונה היא לא בעוגיה או שתיים בכל יום,
הכוונה היא להכל, ביום אחד, 4-5 עוגיות, 15 דק' של אכילת שוקולד, שתי מנות של ארוחת צהריים
ומעט מידי שמחה בכל העניין הזה..
ותשאלו למה זה נמשך יותר מיום אחד, למרות הידיעה שאני הורסת לעצמי?
כי קמתי בבוקר והבטן הייתה שטוחה שוב,
אכלתי אבל לא הרגשתי את זה, לא ראיתי את זה..
ותאמינו או לא, ככה השמנתי בפעם הראשונה, מכיתה ו'
ועכשיו שפקחתי את העיניים, כאילו לא ראיתי את עצמי שנה והביאו לי תמונה שלי אחרי המון זמן ואמרו לי
"הנה את, תכירי!"
התוצאה.. איומה
אני בוכה כמו מטורפת, הולכת לשירותים עושה פיפי ועולה על המשקל, יושבת למדוד כל איבר ואיבר בגוף
מצלמת, נוגעת, עושה כפיפות בטן..
מה קורה? בגלל שבועיים כאלה אני מרגישה כמו פרה.
אלוהים, אני לא יכולה, אני לא יודעת מה לכתוב איך למה כמה מתי !
אני בסערת רגשות ענקית, אני לא יודעת מה קורה..
במשך חודש-חודש וחצי אני חיה רק על ארוחת צהריים, ולא רואה שינוי..
אבל כשאני חורגת הגוף שלי תנקם בי בצורה הכי מכוערת שיש.
אני רואה צילוליט ושומן בכל מקום
הרגליים שלי נראות בצקיות, שמנות
אמאלה.
לא יכולה להסתכל במראה, לא יכולה להתלבש
אני רוצה למות
רוצה למות.
למי לפנות, אל מי לדבר, יגידו לי שאני מטורפת
שאני רזה, נכון?!
הרי אני "רזה, מקל, אנורקסית"
הרי אני "מהממת, איך עשיתי את זה!!"
לפי שבוע אמא שלי אמרה לי שהיא מצדיעה לי, בפעם הראשונה
היא אמרה לי אני גאה בך, לא ראיתי ילדה עם כ"כ הרבה כוח רצון
איפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפה הוא איפה
למה אנשים מדברים, למה יש לנו פה.
אני בתחתית, בא לי למות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
