כל כך הרבה אנשים סביבי, כאלה שאני כל כך אוהבת.

זה מדהים לקום בבוקר עם חיוך בזכותם.

אנשים שהולכים ובאים, ויש את אלה שאני מודה לאל שנשארים.

והלבד הזה, שאני כבר כמעט לא נמצאת בו, אבל כשאני נמצאת אז רצות המחשבות.

על אהבה, ועל האנשים שהלכו ולא רציתי שיילכו.

אבל זו כבר לא בחירה שלי, אני יכולה להגיד למישהו שלא מתאים לא שישאר, נכון?

זה לא עניין של שכנוע, זה עניין של משיכה/תחומי עניין/כיף ביחד?

אני לא יודעת, יש אנשים שהייתי רוצה שיחזרו, ויש כאלה שלא..יש כאלה..שאני לא יודעת אם הייתי רוצה אותם שוב בחיי.

לכל אחד ואחד יש השפעה עליי חיי וכל מי שהלך השפיע בצורה כזו או אחרת על מחשבותיי ועל רגשותיי.

אני גם יכולה לבחור מי יהיה קרוב אליי או שלא יהיה בכלל, אבל מה עושים ברגע שיש רגש מעורב בכל זה?

לפעמים אני חושבת כמו ילדה מפגרת "נמחק מהפייסבוק ונשכח מהכל". הלב לא שוכח, הראש גם לא.

איך עושים בחירות כאלה?

אנשים מרעיפים עליי כל כך הרבה אהבה, חיבוקים, ונשיקות ואושר אחד גדול.

אז למה כ"כ חסרה אהבה?

זה כנראה כבר משהו אחר, נושא אחר-לגמרי.

ועדיין, אני חושבת על החצי שנה הזאת, כאחת המדהימות שהיו לי. הזכרונות שנשארו בליבי מדהימים.

אנשים שהכרתי ואנשים שהלכו.

אלה שנשארו, הכי טובים בעולם, הצילום ממלא את החיים שלי בצורה מופלאה, יוצאת דופן.

הצבת מטרות עולם לא היה הצד החזק שלי, גם לא בדברים הקטנים.

לאט לאט זה קורה, הכל מסתדר, החיוך לא יורד לי מהפנים בחצי שנה האחרונה, בזכות אנשים מופלאים.

שיהיה סופשבוע נפלא. כיף לי.

סיימתי לעבוד במכבי, עכשיו אני בחיפושי עבודה חדשה.

הראש שלי בבלאגן אחד גדול.

אני נוסעת עם חברה לאילת החודש, לסופ"ש לא משהו היסטרי...לנקות את הראש.

בספטמבר- לימודים.

מלחיץ קצת, כיף קצת.

אין לי מילים לתאר את מה שקורה לי.

מה שקורה לי בראש, ובלב.

כל כך הרבה אנשים נמצאים פה.

ושום דבר לא יכול להתממש באמת.

הופך את הכל למבולגן יותר.

איך מסדרים הכל? איך יודעים מה טוב ומה רע אם בעצם לא מצליחים לחבר את הראש עם הלב, או..בעצם לנתק אותו?

אני לא מאוהבת, אני רק מבולבלת.

אני רוצה אהבה.

אני רוצה משהו אמיתי וטוב.

מגיע לי לא?