עברה שנה וקצת מאז הרגע בו קניתי את המצלמה שלי.

כמעט שנתיים מאז שהצטרפתי לקבוצת צילום מדהימה שאני לומדת ממנה כל יום משהו חדש.

ועברו כמעט שנתיים מאז הקשר האחרון הרציני שלי.

לקח לי קצת זמן אחרי הפרידה הזו להבין כמה אני שווה.

לקח לי קצת הרבה זמן להמשיך ולעשות מה שאני אוהבת, מה שעושה לי טוב.

אני לא מסתכלת על זה כ"איזה מפגרת הייתי..", אני מסתכלת על התקופה הזו שלמדתי בה כ"כ הרבה, על עצמי ועל הסביבה.

השינוי הכי גדול שלי הוא לאהוב את עצמי, הדרך היתה ארוכה. אבל אני חושבת שהגעתי לקצה :)

פעם היה לי מוזר להגיד דבר כזה על עצמי, שאני אוהבת את עצמי.

היום, אחרי התהליך הארוך שעברתי אני יכולה לומר שאני באמת אוהבת את מי שאני, מה שאני משדרת לאנשים שמסביבי וגם את המראה שלי.

המצלמה היתה חלק גדול בשינוי שלי, התחילו לצלם אותי, ראיתי את עצמי פתאום אחרת- מחייכת, קורנת.

גם בפנים התחלתי להסתכל על עצמי קצת אחרת- הפכתי להיות מאושרת, להתסכל על חצי הכוס המלאה, ולהבין שהדברים הקטנים עושים את החיים

ליפים ומעניינים יותר.

אני כותבת את הפוסט הזה עם חיוך, והשלמה מלאה עם השינוי שעברתי.

לא להאמין כמה מערכות יחסים יכולה לשנות אנשים, לעלות ולהוריד אותם למקומות שלא חשבו שיהיו בהם.

צריך לדעת לשחרר את מה שלא עושה לנו טוב, לדעת לקחת את הדברים בקלות.

להיות במקום שיודע לתת לכולם ולקבל מכולם, רק את הטוב.

אנשים שבחברתם לא טוב לנו, לא להיות איתם, ולקרב את אלה שכן.

הכל משפיע על הנפש שלנו, על הגוף שלנו.

בפוסט הקודם, העלתי כמה תמונות שצולמו בסטודיו.

גם הפעם יהיו כמה.

עוד חלק בהשלמה שלי עם עצמי היה להצטלם בסטודיו הזה.

שוב לראות את עצמי מהצד השני של המצלמה.

זה מדהים.

ההחלטה להיות בצד הטוב של החיים, בצד השמח שלהם פשוט משנה מקצה לקצה.

נפתחתי לעולם הגדול, אני נהנת מכל רגע.

כל יום לומדת משהו חדש, על עצמי ועל הסובבים אותי.

לפני זמן מה כל הזמן חשבתי על אהבה חדשה, החלטתי קודם לאהוב ולקבל את עצמי, ומשם- הכל יגיע.

כדאי לכם לחשוב על זה, לכיוון שלכם כמובן :)

אחד התחביבים הגדולים בחיים שלי הוא צילום.

אני מצלמת המון, אנשים, טבע, רחוב..הכל מהכל.

פה ושם מצלמים אותי, אבל בחטף, לא משהו רציני..סתם תמונת פרופיל.

לפני מס' שבועות אחד הצלמים בפייסבוק שאל בעמוד שלו אם משהי רוצה להטצלם, שלחתי לו הודעה שאני מעוניינת.

הביטחון שלי לא בשמיים, אז מבחינתי לעמוד מול מצלמה הוא רגע דיי מביך, לפעמים יש רגעים בהם בא לי ששיצלמו אותי,

אבל סט שלם דיי הבהיל אותי, לא ידעתי איך אני אמורה להתנהג?

הגעתי לסטודיו של טל, והחלטתי שיהיה מה שיהיה ושאני באה להנות.

בינתיים התאפרתי, וטל סידר את התאורה בסטודיו, ואני, רק מלהיות מול מאפרת ומול כל הציוד המטורף הזה מתלהבת.

התחלנו לצלם, ואני דיי קפואה ומתעצבנת על עצמי מבפנים אבל צוחקת עם טל מבחוץ.

החיוך מתחיל לצוץ אחרי כמה טייקים, השתחררתי.

בתוכי הרגשתי פורחת, ונראה שגם טל אהב את התוצאות.

ואני בעיקר יצאתי משם מלאה ביטחון, לטווח הארוך, או הקצר אין לדעת.

התמונות בסופו של דבר יצאו לגמרי לטעמי.

מפתיע הא? :)

הנה טעימה קטנה, השאר עוד בעריכה אצל טל..

מה דעתכם?