הוא פירסם סטטוס בפייסבוק שמאוד התחברתי אליו.

החלטתי לכתוב על הנושא פה, ולשמוע את דעתכם כמובן.

הנה הסטטוס:

בואי נצא ל - "לא דייט".

נתלבש בנוח.
את תרדי ממגדלי העקבים שמחבלים לך ברגליים ותשתחררי מהפוש אפ שמועכת לך את החזה בניגוד לכוח המשיכה.
אני אוותר על הג'ינס הלוחץ, שעושה לי ישבן יפה אך מוריד את סיכויי להביא
ילדים לעולם ואשאיר בבית את הכובע השיקי עם החולצה היחידה בארון שעדיין
מגוהצת.

לא נצטרך למצוא את "המקום המושלם", מראש נוותר על שקיעות, ים ספוג מפרשיות ושמיים זרועי חייזרים.
נפסח על לב הסצנה עם כל אלו שמתאמצים להראות כמה שהם לא מתאמצים להיראות.
נשב על בירה וקפה באיזה חור שומם בו נקבל יחס של מלכים מבעל-בית מיואש שהתכוון, רגע לפני שנכנסנו, לתלות את עצמו על המאוורר תיקרה.
נוכל לדבר שם בשקט, מבלי שמוזיקה קולנית תכריח אותנו לצעוק זה אל זו כמו תנים אבודים בלילה.

תרגישי בנוח לטרוף מה שבא לך.
אני ארגיש בנוח לשתות את עצמי מדעת.

זה "לא דייט" אז לא צריך למכור אחד לשנייה שקרים מיותרים על עצמנו.
ברשותך, נרד מהסמול-טוק, כולנו כבר יודעים מה מזג האוויר ומי זכה אתמול בריאליטי בתור "זמר השנייה".
נתעלם משלל עצות מתוך ז'ורנלים שנונים על "עשרה דברים שאסור לדבר עליהם
בפגישה ראשונה" וכמו ערכת סכיני שף נפרוס על השולחן לפנינו את השריטות
שלנו, כי בינינו, זה מה שהופך אותנו למעניינים ולא לשיבוט מחויך של דוגמנים
מפרסומת לסודה-לייט.

אם את רוצה לדבר על ילדים ומשפחה, הרגישי בנוח.
אם בא לך לספר על הרגע הזה בלילה שהתקרה נלחצת לך לגוף ואת חשה לכודה בתוך חייך מבלי יכולת להשתחרר - אל תתביישי.
משתוקקת לדבר על הגרוש? תזרמי, אפילו אם רק היום הוא שלח לך הודעת
"מתגעגע, יפתי", שדגדגה לך קצת בלב למרות שהוא תמיד התנהג אלייך בנבזות
מרגיזה ואת לא מצליחה להבין למה המחשבה עליו עדיין מרגשת אותך. האם את עוד
אוהבת אותו או שזו ההתמכרות ההיא לסבל מתוק ברוטב דמעות מלוחות, כמו אז,
בגיל 15, שבהחבא שרטת לעצמך את הרגל עם סכין יפאנית?

בתמורה אספר
לך על תסביך "פיטר פן" שלי, שמאמלל אותי כל פעם שמביט עלי מהמראה גבר מקריח
עם זיפים לבנים, שתוהה להיכן נעלמו נעוריו, כמו חלום פלאי שמקיצים ממנו
בבוקר וכמה שרוצים לשוב אליו זה אף פעם לא עובד.
אתוודה שאני סובל, בסתיו ובאביב, מדיכאונות בהם המוות קורץ לי מכל עלה נושר ופרח.
ואם זה לא מספיק - אקנח בכך שאני עדיין מאוהב, מבלי יכולת להפסיק, בזו
שברחה ממני לפני שנים והשאירה בי חלל שהתמלא בייאוש בצבע זפת ואם היא רק
תשלח איתות זעיר: אחצה יבשות ואוקיינוסים כדי לשהות במחיצתה, ולו לרגע, כדי
לשמח אותה על כל שנייה שבה גרמתי לה לצער.

אם את רוצה להשתכר – תפאדל.
מבטיח לא לשלוח ידיים.
הלילה לא נעשה את זה. פאק איט. אנשים בורחים היום למיטה כל-כך מהר רק כדי
לא להכיר את הבן אדם שניצב מולם, מרוב פחד שהאשליה תתנפץ עליהם עוד לפני
המבזק של חצות.
האמיני לי, אני לא פה בגלל סקס, יש מספיק אתרים שמוכרים
אותו בזול, אתה מתוודה על הפנטזיות שלך, היא עונה בשלה ואתם נפגשים לערב
מזיע בטעם של שמן סיכה בריח איקליפטוס, מנסים להעמיד פנים שהחיים הם פורנו
ואתם הכוכבים.
אני זקוק ליותר מגוף שנחבט בגוף.
אני כמה להיעלם באישה שאצלה אצליח לשכוח אותי.
זה קורה לי רק כשאני מאוהב.
וזה לא קרה מזמן.
וזה גם לא יקרה איתך.

****************

בסוף ה"לא דייט", בו
נתלבש לא בהתאם, נשב במקום לא ראוי, נאכל, נשתה ונלך לשירותים כמה פעמים
שיבוא לנו מבלי להיות נבוכים, אחרי שנתפשט מהשקרים ונציג זה לזו את החולשות
והחרדות והחלומות והתקוות וחוסר השלמות העצמית שלנו, נרגיש מעט יותר טוב,
כי שיתוף באומללות זה משכך מכאובים ידוע.
אז, נגיד יפה שלום, נפרד
בחיבוק חברי ונחזור לביתנו, לבדידותנו, את תציצי בתיבת הדואר, אולי הוא שלח
לך עוד פרח משוקולד ואני אחפש בחשכה איתות זעיר לאהבה.

===========================================

כן, זה קצת ארוך, לא תמיד יש לי סבלנות לקרוא סטטוסים כאלה ארוכים, אבל הסטטוס משך את תשומת ליבי.

אולי כי אני נמצאת בתקופה של "חיפוש אחרי האהבה" נקרא לזה, או בעצם..הכמיהה לאהבה מביאה אותי לחשוב על דייטים מסויימים שהייתי בהם או כאלה שיכולתי להיות בהם אבל אני לא מעוניינת דווקא בגלל הסיבה שאני יודעת שאותו בחור לא באמת רוצה להכיר אותי כמו שאני, והוא כן רוצה דבר אחד מסויים מאוד כי היצר המיני שלו שולט כרגע.

בסדר, זה קורה. גם לי יש יצר מיני..לכולנו יש.

אבל באמת, אם אני אחזור כמה שנים אחורה, בזמן שהכרתי את חבר שלי הראשון, הדברים לא היו נראים ככה.

טוב נו אני לא איזה זקנה בת 100 שהולכת לדבר איתכם על מה שהיה פעם לפני עידן האינטרנט והתקשורת ושהיו שולחים מכתבים ויונות דואר וכאלה.

אבל היי, באמת..כשאני הכרתי את חבר שלי, הפעם הראשונה קרתה רק אחרי כמה חודשים שהיינו ביחד.

באמת הכרנו אחד את השני, והקשר לא התבסס רק על דבר אחד.

לא שיש לי בבעיה עם יחסים מיניים, אבל אני כן חושבת שמערכת יחסים שבנוייה רק על זה היא לא משהו טוב במיוחד, בעצם, אולי זו לא המילה המדוייקת "טוב", זה פשוט לא משהו שאני אישית הייתי רוצה להיכנס אליו.

לאחרונה יצא לי לדבר עם אמא שלי, סתם שיחת נפש כזאת בערב החג על יחסים בין גבר לאישה, על שלי, על שלה ובכלל בעולם שלנו.

מאז שנהיינו דור הפייסבוק וכל התקשורת באינטרנט נהייתה יותר פופולרית אנחנו נוטים לדבר עם אדם שהכרנו דרך מחשב, ולא פנים מול פנים.

אני יכולה לדבר עם מישהו שעות, על אה ועל דא ולא באמת לדעת מה הוא חושב מבפנים, הוא הוא באמת מרגיש.

אפילו את הבעות הפנים שלנו איבדנו באיזושהי צורה. זה לא קצת עצוב?

מה שאני באמת רוצה להגיד, שהבחור שכתב את הסטטוס הזה, הוא דיי לבד בכל זה, אולי יש עוד כמה שחושבים כמוהו.

והלוואי ויכולתי למצוא בחור כזה בשבילי. אחד כזה שירצה להכיר אותי באמת.

למה כל התקשורת שלנו מעוותת? מה גורם לגבר לא לרצות להכיר בבחורה שהוא נמצא איתה, או מה גורם לו לא לרצות קשר רציני, מחוייבות..ממה נובע הפחד?

יש הרבה אנשים שיגידו (לצערי אחת מהם זו אמא שלי) שלא צריך להתחתן, למה צריך את כל החגיגה ואת כל הבאלגן מסביב?

הרי בסופו של דבר, מיד אחרי החתונה רבים, ושומדבר הוא "לא כמו פעם".

תראו את אחוזי הגירושין בארץ שלנו, גבוהים בצורה מטורפת.

ולמה? לדעתי, הכל מתחיל בתקשורת המקולקלת שלנו.

הרי אני בטוחה שאם אבא שלי לצורך העניין היה מדבר עם אמא שלי על מה שמפריע לו ולא בורח לכל מיני מקומות הדברים היו יכולים להסתיים אחרת.

למה טובה הבגידה בעצם? יכול להיות שאי אפשר להמנע ממנה? אני לא חושבת.

אנחנו פשוט לא יודעים לדבר, ושומרים הכל בבטן.

היום בחור הציע לי לצאת לדייט, אבל לדייט ביתי, הוא מבשל, תהיה ארוחה נחמדה וגם סרט.

סירבתי, אם בנימוס או לא אני לא ממש יודעת, כי כמובן שהוא התבאס.

מצטערת, אני לא נוטה להגיע לבחור הביתה בדייט ראשון. לא מתאים לי.

ובעצם, למה זה קורה?

באלגנטיות הוא אומר לי "זה לא בקטע של קמצנות או משהו..סתם יותר נחמד"

אז אוקיי, לא קצמנות, אבל תן לי להרגיש בנוח איתך קודם לפני שאני מגיעה אליך לסלון.

סביר להניח שאני לא ארגיש בנוח להגיד לך "אני הולכת..סתם כי לא נעים לי"

בבית קפה עוד אפשר לעשות את זה איכשהו ומבקשים חשבון בעדינות.

מה רע בלעשות את זה ככה?

בחור מוסיף אותי לפייסבוק, חברה אחת משותפת.

מתחיל איתי, אחלה, באמת נחמד.

רק שבסוף מסתבר שאותה חברה משותפת היא זו שהיתה אמורה לצאת איתו.

כמובן שזה לא קרה, לא בגללי כן?

בגללו. כי הוא החליט לעוף על עצמו ולהתחיל גם איתי.

התחלת משהו, תסיים אותו. "מתחיל במצווה אומרים לו גמור".

אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה הרי.

ברור שאותה בחורה נפגעה, כי מה לעזאזל אתה עושה?

נמאס משטויות של ילדים קטנים, אני ועוד רבות שאני מכירה, בגילי, ואפילו קצת יותר באמת רוצות אהבה אמיתית.

שבנויה על כבוד, ורצון להיות באמת ביחד, לא רק כדי להנות לפעמים כי היצר המיני התחיל לפעול אצלכם.

עוד בחור שיצאתי איתו פעם-פעמיים חושב שאפשר עכשיו לשחק קצת, והזמין אותי אליו הביתה.

סבבה, החלטתי לנסות, אולי משהו ייצא מזה. כמובן שטעיתי ושלא דיברנו איזה שבועיים אחר כך.

קיבלתי ממנו הודעה אח"כ שנעלמתי.

כמובן שנעלמתי, אין לי כל רצון בקשר שהוא רק מיני-מצטערת שאני לא באותו ראש כמו שלך, קורה!

הוא "התנצל" ורצה שנפגש שוב אפילו "סתם לסרט".

הסכמתי, נגיד שזו עוד הזדמנות. זה קרה? לא ממש.

לא נפגשנו ולא ראינו סרט. נו טוב.

אני כבר לא מאמינה לשום דבר, כל הסיפורים עם הלבבות מסביב, שומדבר לא בטוח.

הכל בעירבון מוגבל.

לפעמים זה כ"כ מעציב אותי, אבל זה העולם שלנו. ככה הוא בנוי כנראה.

או שכזה הוא נהפך להיות.

אז מתי נמצא אחד, או אחת (מכוון לשני המינים) שבאמת יירצו להכיר את מי שאנחנו באמת?

מתי נוכל לסמוך אחד על השני שלא יעשה/תעשה דברים מאחורי הגב ולנו תמציא סיפורים מפה ועד להודעה חדשה?

מתישהו יגיע הרגע שנוכל לבנות משהו אמיתי מאהבה אמיתית ומהיכרות טהורה?

בינתיים, אקרא שוב את הסטטוס המצייץ, ואקווה שאמצא את האהבה היחידה שלי :)

(צולם ע"י.)