סבתא שלי תמיד מסתפקת במועט, אולי בגלל זה האוכל שלה הכי טעים שיש, מהמוצרים הכי פשוטים תמיד יוצא האוכל הכי טעים.

היא אוהבת ללכת לים, כל בוקר, בערך מאז שאני זוכרת את עצמי היא תמיד הולכת לים, בכל בוקר או אחרי צהריים, בשבת כשהיינו קטנים היינו הולכים איתה גם.

סבא היה דג דגים בבוקר מוקדם, ושהיינו חוזרים הביתה מהים היה אוכל שרק היא יודעת לעשות, מהפשטות של החומר.

ועכשיו כבר תקופה לא ארוכה מידי היא עייפה, חלשה, וכל הגוף כואב לה.

הרופאה שלחה אותה לבדיקות, וסבתא הרגישה שמשהו לא הולך כשורה. אינטואיציה, ככה זה במשפחה שלנו.

בדיקות ועוד בדיקות, ממיון באמצע הלילה חזרה הביתה ובבוקר שוב לרופאה "לעדכן מה קורה".

הרופאה נתנה הפניה לראומטולוג, כזה שמתמחה במחלות של פרקים.

לא הבנתי למה, אבל הנחתי שאולי בגלל הגיל שלה זה "הגיוני".

מסתבר שהרופאה כבר ידעה, אבל אסור לה לומר בלי רופא מקצועי.

אז סבתא נסעה לבית חולים, למחלקת "ראומטולוגיה", אבא חנה את האוטו והתחיל לחפש את סבא וסבתא, הם לא טעו, הם הסתכלו בהפניה.

הם הולכים ביחד למחלקה אחרת, סבתא הולכת לאט מאחור, ואבא אומר לסבא שהמצב לא טוב, שהמחלה היא אותה המחלה כמו שהיתה לדני, אח של אבא, הוא נפטר ממנה לפני כמה שנים.

אבא אומר שסבא גם כבר הבין, ולא אמר שום דבר.

הם המשיכו ללכת, מגיעים למחלקת "המטולוגיה", מחלקה שעוסקת במחלות של הדם. מה כבר אפשר לעשות שם?

ומה לסבתא ולמחלות בדם?

נכנסים אל הרופא, מנהל המחלקה, מהטובים בתחום.

לסבתא יש סרטן בדם, סרטן כלשהו, שאני לא זוכרת את שמו, כזה שאוכל את העצמות מבפנים, משהו עם המוח עצם.

סבתא שלי חזקה, ותמיד היתה.

עכשיו היא דועכת, רואים את זה בעיניים שלה, המבט שלה כבוי.

היא אמרה לי משפט שהשאיר בי חיוך לא חיוך "אל תדאגי, אני אנצח"

אני יודעת שהמצב לא טוב, אני יודעת שבלי כימותרפיה אין לה הרבה זמן לחיות.

זה כואב להגיד את זה, כ"כ כואב.

סבתא שלי הכי חזקה בעולם, ופתאום זה "נחת" גם עליה.

סבתא בת 81, אפשר להגיד שהיא תנצח, וגם להאמין בזה.

אבל אם פתאום משהו יקרה אני לא בטוחה שאחזיק מעמד.

ואני בטוח אגיד "היא אמרה שהיא תנצח...."

עכשיו הים קרוב אליה, רק בראש שלה, היא עייפה, וחלשה מידי לטייל בו.

לראות את הגלים, ולשמוע את הרחש שלהם.

לראות שקיעה וזריחה, זה כבר לא משהו פשוט בשבילה.

רק שלא תסבול יותר מידי, ושתמשיך לחייך ולאהוב אותי ככה, כמו שאני.

אני מנסה להכין את עצמי לנורא מכל, זה לא אפשרי.

איך אפשר להכין את עצמי לרגע שסבתא שלי כבר לא תהיה.

והכי עצוב, שהרופאים אומרים שזה קרוב, קרוב מידי.

שנה חדשה בפתח, הלוואי ויהיו חדשות טובות, לבקש שהכל יעלם אני לא יכולה, אבל שלא תסבול.

נשאר רק לשיר שיר על הים, הדבר שסבתא הכי אוהבת, הדברים הקטנים שהטבע שלנו יוצר.

זה מה שסבתא אוהבת.

הנה, הים שסבתא כ"כ אוהבת. (צולם ע"י בנמל ת"א)