החיים כפירמידה.

לאחרונה הגעתי למסקנה שהחיים הם כמו פירמידה.

אתה נולד כאשר אתה מחובר לטבע, לאדמה, לחיק אימך, וליניקה האופיינית לכל היונקים. בתור תינוק אינך "מזובל" עדיין בחרא של המאה ה-21. אך ככל שאתה גדל אתה בונה את חייך כפירמידה. אתה מתנתק מהטבע, מתנתק מההווה ובונה את עתידך. אתה חיי למען חלומות שנמצאים אי שם במרומים וככל שעוברות השנים אתה מתקרב אל אותו חלום יותר ויותר, לפעמים אתה אף זוכה לגעת בו. שיאה של הפירמידה נוגע בעננים, ולשם אתה מגיע בסופך, מתנדף דרך חוד הפירמידה אל השמיים החוצה מן העולם.

כל החיים אנו מנסים להגיע לאיזשהו שיא, שסופו ידוע מראש. וזאת במקום לחיות את ההווה ואת הרגעים הקטנים והיפים שבחיים.

אז מה אתם אומרים? נחפש משהו אמיתי?