סיפורים בהמשכים

אני באמת באמת באמת מצטערת על הייבוש הרציני!

זה היה שבוע נורא עמוס בעבודת לבית הספר ובשיעורי השלמה ואחר כך ערב החג.

אני כתבתי את הפרק ולא הספקתי לעבור עליו, אני לא יודעת למה אבל אני עוברת עכשיו תקופה שאני מרגישה שכל מה שיוצא יוצא לא טוב. אני לא מרוצה ממה שיוצא.

אני באמת מקווה שתאהבו את הפרק ואני מקווה לעדכן את הפרק הבא בהקדם.

אוהבת המון ומאחלת לכולכם חג שמח

דרך אגב, אני באמת קוראת את כל התגובות שלכם ואני מצטערת שלא יצא לי להגיב. תודה רבה לכולכם על התגובות.

חוץ מזה מישהי רשמה באחת התגובות שאני ארשום מה קרה בפרק הקודם כי אני מעדכנת לעיתים די רחוקות.

אני לא עושה את השורות האחרונות של הפרק האחרון או תקציר של מה שקרה בגלל שהפרקים מורכבים מפסקאות ומשיחות ואני לא באמת יכולה לסכם את כל זה.

אני באמת מצטערת ואני אנסה לעדכן לעיתים קרובות יותר 3>

פרק 6 – לא בסדר

  היא ישבה על עדן החלון והניחה לראשה להישען על הזכוכית הקרה בעודה מקשיבה לטיפות הגשם המטופפות על החלון בעקביות.

היא הביטה מטה אל הכניסה לביתה.

'זה ייקח רק מספר שניות..' חשבה לעצמה, 'כל מה שצריך לעשות זה רק לפתוח את החלון ולקפוץ..'

היא עצמה את עיניה בחוזקה והחזיקה את ראשה בין ידיה.

 'את חייבת להפסיק לחשוב על זה!' פקדה על עצמה ופקחה את עיניה באיטיות.

 הגשם התחזק והחלף להצליף בחוזקה בזכוכית החלון כך שאיזי ירדה מעדן החלון והלכה לכיוון מיטתה.

היא התיישבה בקצה מיטתה ונשענה על הקיר כשרגליה מוצמדות לחזה ומצחה מונח על ברכיה.

"אם תעצמי את עינייך, תראי חשכה מוחלטת. אך אם תעצמי אותן מספיק זמן, את תראי אור." נהג סביה לומר לה כשהייתה קטנה. היא הייתה עוצמת את עיניה בחוזקה ומחייכת כשהחלה לראות את כתמי האור בעיניה.

היא עצמה את עיניה פעם נוספת וכל מה שראתה הייתה החשכה, הכתם השחור שהסתיר הכל.

לאחר מספר רגעים כל מה שיכלה להבחין בו היה שוב הכתם השחור הגדול.

 האור לא הופיע.

*

  איזי ירדה במדרגות בבוקר ועצרה מול הכניסה אל המטבח.

היא הביטה במשפחתה שאכלה בשקט, אך יכלה להרגיש את האווירה המתוחה בחדר.

"איז!" קרא מייקל ברגע שהרים את מבטו והבחין בה, "בואי תאכלי איתנו." אמר והצביע על צלחת עם ביצה וטוסט. הוריה הסתובבו אליה והביטו בה בציפייה.

 היא נאנחה והתיישבה לצידו של מייקל. היא הבחינה באימה שפלטה אנחת רווחה קלה והרימה אליה את מבטה. אווה הביטה באיזי וכשמבטן נפגש היא מיהרה לחייך חיוך קטן.

איזי הסיטה את מבטה ונגסה בטוסט שהונח על צלחתה. מתעלמת משלושת זוגות העיניים שננעצו בה.

 "אולי תפסיקו כבר לבהות בי?" קראה בהפתעה והשלושה נבהלו והשפילו במהירות את מבטם, "אני מאמינה שאין עליי שום דבר מעניין או חדש!"

"מתוקה.. אנחנו פשוט-" החלה אווה לומר אך נעצרה, שוקלת שוב את דבריה.

איזי קמה במהירות מהכיסא, "אל תטרחו." אמרה והתקרבה אל דלת הכניסה בצעדים מהירים.

 "מה עכשיו?!" צעק מייקל וקם מכיסאו, מביט באיזי שהסתובבה אליו.

"מה אתה רוצה?" צעקה לו חזרה ופתחה את דלת הכניסה במהירות.

"את שוב מתכוונת לעשות סצנה? תפסיקי כבר להיות דרמטית אף אחד לא עשה לך כלום!"

"אולי תשתוק כבר?!" צעקה וטרקה את הדלת בחוזקה לאחר שיצאה מהבית.

 "למה עשית את זה?" צעקה עליו אווה ולקחה בכעס את צלחתה של איזי.

"עכשיו גם את התחלת לצעוק עליי?" אמר מייקל בכעס, "כולם בבית הזה פסיכים, כולכם נדבקתם ממנה!" אמר ועלה במהירות אל חדרו.

*

  המסדרון היה מלא בתלמידים משוחחים וצוחקים שמיהרו לקחת ספרים מארוניתם ולהיכנס לכיתתם.

איזי התקדמה אל כיתתה ולפתע נתקלה במשהו.

"לעזאזל!" שמעה קול דק מלמל והבחינה בנערה מתכופפת וממהרת להרים את ספריה שהתפזרו על הרצפה.

עשרות תלמידים עברו ודרכו על ספריה כשניסתה לתפוס בהם.

 איזי התכופפה ומיהרה לתפוס באחת המחברות לפני שדרכו עליה.

הנערה קמה במהירות וספרה את ספריה.

"מה? איפה לעז-" החלה לומר והביטה סביבה אך איזי הושיטה לה את המחברת, "הנה זה." אמרה לה וחייכה.

 הנערה, שנראתה צעירה מאיזי, כנראה בשנתה הראשונה בבית הספר, קפאה ובחנה את פניה של איזי עד שמבטה נתקע על ידה.

 "מה?" שאלה איזי והביטה בידה.

היא הבחינה במספר צלקות שנחשפו כששרוול חולצתה של איזי התקמט ועלה מעט. היא נאנחה והרימה את מבטה אל הנערה.

 "מה אף פעם לא ראית צלקות?" שאלה אותה בטון כועס מעט ומיהרה ליישר את שרוול חולצתה ולכסות את הצלקות.

הנערה הרימה אליה את מבטה. "אני.. אני מצטערת.." מלמלה ופניה האדימו.

"פשוט תיקחי כבר את המחברת וזהו!" אמרה איזי והנערה לקחה את המחברת מידה של איזי ומיהרה להסתלק מהמקום.

 איזי הסתובבה להביט בנערה כשבר הספיקה להיעלם בין עשרות התלמידים אך מבטה פגש בעיניה של קייט שנחו על ידה ועלו אל עיניה בהדרגה.

 קייט החלה להתקדם אל איזי אך זו מיהרה ללכת לכיוון כיתתן עד שהרגישה יד קרה ועדינה תופסת בזרועה והסתובבה.

"איז.." מלמלה קייט כשאיזי שיחררה את זרועה מאחיזתה של קייט.

"פשוט.. תעשי לי טובה.." אמרה איזי ונאנחה כשקייט הרימה אליה את מבטה והבעה עצובה התפרשה על פניה, "תעזבי אותי!" התעשתה איזי והתרחקה מקייט בצעדים מהירים. משאירה את קייט בוהה בה עד שנעלמה ומבט מאוכזב על פניה.

*

 המסדרון התרוקן בשניות לאחר שנשמע הצלצול ברחבי בית הספר.

איזי נשענה על הקיר מול דלת כיתתה והביטה בתלמידי הכיתה כשהמורה לספרות נכנסה וציוותה עליהם להתיישב במקומם. לאחר מספר שניות שררה דממה בכיתה וקולה הנמוך והגס של גברת וינצ'סטר, המורה לספרות, הדהד ברחבי הכיתה.כשהמורה

 היא הבחינה בקייט שנכנסה לכיתה בצעדים מהירים והתיישבה במקום הפנוי לצידו של תום.

קייט הביטה בתום וחיוך קטן ומפתה עלה על פניה. הוא השיב לה את אותו החיוך והפנה את מבטו אל גברת וינצ'סטר שהחלה לדבר.

 קייט העבירה את מבטה המחויך ברחבי הכיתה עד שפגשה שוב במבטה של איזי. החיוך ירד מפניה והיא מיהרה להשפיל את מבטה ולהסיט אותו אל גברת וינצ'סטר שהתקדמה אל דלת הכיתה בכדי לסגור אותה.

 "איזבל!" צעקה לפתע גברת וינצ'סטר כשהבחינה בה ומבטם של כל התלמידים נח על איזי שהתקדמה צעד אחד מהקיר.

"מה את עושה שם?" שאלה גברת וינצ'סטר והבעה כועסת עלתה על פניה, "היכנסי מיד לכיתה!" פקדה עליה.

איזי נכנסה לכיתה באיטיות בזמן שגברת וינצ'סטר מלמלה בכעס וסימנה את נוכחותה של איזי.

 איזי התקדמה אל עבר המקום הפנוי לצד מקס כשניסתה להתעלם ממבטם החודר של תום וקייט.

היא התיישבה והניחה את תיקה על הרצפה.

 מבטה נח מספר רגעים על מקס שהבחין בכך שהיא מביטה בו אך לא החזיר לה מבט.

הוא השעין את ידיו על השולחן והביט בגברת וינצ'סטר כשהחלה לרשום "מות ארתור" בגדול על הלוח.

היא הרגישה שסכין ננעצה בליבה לרגע אחד אך מיהרה להסיט את מבטה.

'אני ביקשתי את זה!' אמרה לעצמה בליבה ועצמה את עיניה, 'זאת הייתה ההחלטה שלי..' אמרה ופקחה את עיניה באיטיות.

 "מות ארתור נכתב על ידי הסופר תומאס מלורי בתקופת ימי הביניים.." החלה גברת וינצ'סטר להסביר ואיזי נאנחה בשקט והשעינה את ראשה על ידיה.

 היא הביטה סביבה והבחינה בתלמידים שאט אט הניחו את ראשם על שולחנם או החלו לשוחח עם חברם לשולחן. גברת וינצ'סטר לא הבחינה בכך כנראה והמשיכה לכתוב על הלוח שמות ותיאורים.

 "אני מניחה שכל התלמידים שמשוחחים ביניהם או שנחים כרגע כבר יודעים את החומר!" נשמע לפתע קולה הכועס של גברת וינצ'סטר ומבטם של כל תלמידי הכיתה ננעץ בה.

"אם מישהו מרגיש שהוא יודע את החומר ושהוא לא צריך להיות פה בכלל, הוא מוזמן לצאת מהכיתה ברגע ז-" החלה לומד גברת וינצ'סטר אך נעצרה כשהבחינה בתלמיד קם ומתקדם אל הדלת.

"מר לייפן, לאן אתה חושב שאתה הולך?" אמרה שהפתעה ועצרה את התלמיד.

"החוצה.. אמרת שמי שלא רוצה להיות פה יכול לצאת." אמר ויצא מהכיתה.

"זה לא יעבור לו בשתיקה!" סיננה ומיהרה לרשום הערה ביומנה, "עוד מישהו רוצה לצאת החוצה?" שאלה והביטה בכיתה שהשתתקה. איזי קמה מכיסאה ולקחה את תיקה.

 "אני מניחה שאת היום במצב רוח של התחכמויות, אה איזבל?" אמרה גברת וינצ'סטר ואיזי הביטה בה.

"לא.. אני לא." ענתה לה ומבטה נפגש עם מבטו של מקס.

הוא מיהר להסיט את מבטו אל השולחן ואיזי הסתובבה ויצאה מהכיתה.

*

  איזי ישבה על אחד הספסלים בחצר בית הספר. היא הרגישה מישהו מתיישב לידה.

"היי.." שמעה קול רך והביטה לצידה. נערה מוכרת לה בעלת שיער חום אדמוני התיישבה לידה והביטה בה בחיוך קטן.

"אני מייגן.." הציגה את עצמה והושיטה את ידה, "מייגן באקוול. אנחנו לומדות יחד ביולוגיה, מתמטיקה וספרות." אמרה ואיזי הביטה בה במבט מבולבל.

 "אני אף פעם לא שמתי לב.." אמרה בשקט ולחצה את ידה של מייגן, "איזי לורנס." אמרה וחייכה חיוך קטן שנמוג לאחר רגע.

 "מקס דואג לך.. מאוד." מייגן החלה לומר ואיזי הביטה בה, "למרות שהוא מתנהג באדישות עכשיו." אמרה והסיטה את מבטה אל איזי.

איזי הסיטה את מבטה ממייגן והביטה בסדקים הקטנים שעל המדרכה.

 היא הוציאה סיגריה דקה מתיקה והציתה אותה. היא שאפה את העשן בשקט והרחיקה את הסיגריה משפתיה.

"אני ידידה די טובה שלו. הוא סיפר לי שרצית שתתרחקו אז הוא אמר שהפעם הוא באמת יעשה את מה שביקשת. הוא מפחד שתפגעי." אמרה מייגן והביטה באיזי שדמעות עלו בעיניה אך היא ניסתה לעצור אותן.

מייגן הניחה את כף ידה על כף ידה של איזי וזו העבירה אליה את מבטה. "הכל יהיה בסדר!" אמרה מייגן.

איזי השפילה את מבטה ונאנחה.

 "את מכירה את התחושה הזו שהכל מפורק סביבך?" שאלה לפתע לאחר מספר שניות של שקט, "שהכל נופל מסביבך אבל את לא יכולה לברוח לשום מקום."

מייגן הביטה בה במבט קשוב ולקחה את הסיגריה מידה.

 "אני יודעת שלא משנה מה את מרגישה. זה לא אומר שאת צריכה להרעיל את עצמך.. את תצטערי על זה בעתיד." אמרה מייגן בזמן שזרקה את הסיגריה ודרכה עליה.

איזי הביטה בסיגריה המעוכה ונאנחה. "זו ההרגשה הנוראית ביותר שיכולה להיות." אמרה.

 "ההרגשה שאת לבד. שאין אף אחד שיושיט לך יד כשתצטרכי אותו, ההרגשה שהרחקת את כל מי שהיה חשוב לך אי פעם." הוסיפה ומייגן הביטה בה.

 "מה עם המשפחה שלך?" שאלה ואיזי נאנחה בבוז כשחיוך ממורמר עלה על פניה.

"המשפחה שלי היא הדבר האחרון שעוזר לי עכשיו. הם מתנהגים בכזו זהירות כשאני לידם. כאילו אני משוגעת ואם הם יגידו משהו לא נכון אני אהרוג אותם." אמרה איזי בבוז, "הם לא מבינים שאני פשוט רוצה שהם לא ינסו כל כך. אני רוצה שהם יתנהגו כמו שהם היו מתנהגים פעם. בלי כל הכעס והזהירות.. והצעקות היומיומיות של אחי.." מלמלה.

 "אולי תנסי להראות להם שאת בסדר.. ואז הם יתחילו להתנהג כמו פעם." הציעה מייגן בשקט ואיזי השפילה את מבטה.

 "אבל אני לא בסדר!" אמרה איזי והביטה בכעס, "אני לא בסדר ואני לא יודעת מה לעשות עם זה."

"אני מרגישה שכולם נחמדים אליי בגלל שניסיתי להרוג את עצמי, שכולם שותקים כי הם חושבים שאני אשלוף סכין ואחתוך את עצמי מולם!" צעקה איזי והשפילה את מבטה שקיבל הבעה נואשת.

 "אולי זה פשוט כי אנשים דואגים לך." אמרה מייגן והניחה את ידה על כתפה של איזי בעידוד.

"תאמיני לי" אמרה מייגן, "הכל יהיה בסדר.. גם אם זה לא נראה ככה עכשיו!"

איזי הביטה בה וחיוך עלה על פניה של מייגן.

 "כשהכל מסביבך מתפרק, זה לא נראה כאילו זה יהיה בסדר." אמרה לפתע בקרירות ומייגן הורידה את ידה מכתפה של איזי בזהירות.

"שום דבר לא בסדר!" אמרה איזי ומייגן קמה מהספסל.

 "אני צריכה ללכת לשיעור.." אמרה והביטה באיזי.

"כל מה שאת צריכה לעשות זה רק להאמין." אמרה לה והחלה ללכת חזרה אל בניין בית הספר.

איזי הביטה בדמותה של מייגן מתרחקת ונכנסת אל הבניין.

"אני לא בסדר.." מלמלה לעצמה ושוב הביטה בסיגריה המעוכה ליד רגלה.