סיפורים בהמשכים

פרק 2 – התקף זעם ושתיקה

  החדר הקטן החשיך עם כניסת הערב ואיזי שכבה בשקט במיטתה והביטה בצינורות המחוברים אל גופה ובידיה החבושות.

המוניטור המשיך לצפצף בעקביות ואיזי עצמה את עיניה והתרכזה בצפצופים. היא רצתה לשכוח מכל מה שקורה, היא רצתה שיניחו לה וילכו, שיפסיקו להביט בה במבט המרחם.

"איזבל לורנס?" שמעה קול נשי נכנס אל החדר בשקט והרימה את מבטה. רופאה צעירה הביטה בה במבט רציני והתיישבה בכיסא שלצד מיטתה.

"אני דוקטור דקוטה ריצ'רדס" הציגה את עצמה, "באתי לשאול אותך מספר שאלות".

איזי הסיטה את מבטה והביטה בתקרה שהייתה סדוקה במקומות מסוימים.

"את ניסיתי להתאבד לפני שלושה ימים." החלה לומר ואיזי עצמה את עיניה, "נכון?".

איזי לא הגיבה ודקוטה נאנחה ורשמה משהו במהירות.

 "את מעדיפה שאני אקרא למישהו מהמשפחה שלך שיכנס ויהיה פה?" שאלה אותה ואיזי החזירה אליה את מבטה.

"אני רוצה שתעזבו אותי, כולכם!" אמרה בכעס, "את, הרופאים, המשפחה שלי. אני רוצה שתניחו לי כבר!" צעקה ודמעות עלו בעיניה.

"את לא צריכה להיכנס ללחץ, אני באתי לפה רק לשם משהו בסיסי." מיהרה דקוטה לנסות להרגיע את איזי.

"את באת לפה כדי לבדוק מה המצב שלי, אם אני יכולה לצאת מפה!" אמרה איזי במהירות ובכעס, "למה שלא תרשמי פשוט שאני בסך הכל עוד אחת בעלת נטיות אובדניות?!" צעקה.

"איזבל.. אין צורך לצעוק.." אמרה דקוטה בטון רציני יותר, "את נראית לי כמו מישהי טובה שאפשר לנהל איתה שיחה רצינית. אז בואי בבקשה תפסיקי לצעוק, אני לא רוצה לנקוט ביד קשה."

"תצאי מפה." אמרה איזי בשקט כשדמעות זולגות על לחיה. דקוטה נאנחה והמשיכה לשבת ולהביט בה.

"איזבל.." אמרה בשקט אך איזי עצמה את עיניה בחוזקה. "תצאי מפה!" צעקה בכעס ודקוטה קמה ויצאה מהחדר.

 לאחר מספר שניות שוב נפתחה הדלת ואיזי הבחינה במייקל שפניו החווירו והא התקרב אליה במהירות. "איזי. מה קרה?" שאל אותה בדאגה.

"תעזוב אותי!" צעקה איזי ומייקל נעצר במקומו, "תעזבו אותי כולכם!" המשיכה לצעוק ושמעה קולות צעדים מתקרבים אליה במהירות.

"מה את עושה לה?" שמעה את מייקל שואל בלחץ ובמהירות. "אל תדאג." שמעה קול נשי מוכר אך לא הצליחה לזהות אותו, "זה רק ירגיע אותה.. כדאי שתצא מהחדר."

איזי ניסתה להבין מה השיב מייקל אך שמעה את קולו מתערפל עד שלא שמעה יותר וגופה נרפה.

*

  איזי פקחה את עיניה באיטיות והחדר הקטן היה מואר באור השמש. היא הביטה סביבה והבחינה באחות שעמדה בשקט בחדר ועיינה בתיק האישי שלה.

האחות הרימה אליה את מבטה והבחינה בכך שהתעוררה, "אני אקרא לדוקטור פור." אמרה במבט רציני ויצאה מהחדר. לאחר מספר שניות נכנס לחדר דוקטור פור והוא הביט בה בחיוך קטן.

"איך את מרגישה?" שאל אותה, "שלשום נכנסת להתקף זעם קטן, את נרדמת-" אמר אך נקטע על ידי איזי.

 "שלשום?" שאלה אותו, "אני ישנתי במשך יום שלם?" שאלה אותו והרגישה פתאום תחושה של חוסר אונים, כאילו שכולם יכולים לשלוט בה מתי שירצו וכמה שירצו.

דוקטור פור הנהן בראשו בשקט.

"הרדימו אותי, נכון?" שאלה בשקט והשפילה את מבטה.

"כמו שאמרתי את נכנסת להתקף זעם והיינו צריכים להרגיע אותך." הסביר במהירות.

איזי הנהנה בשקט ושמעה שמישהו נכנס אל החדר. היא הפנתה את מבטה אל הדלת והביטה באימה שעמדה נבוכה ומלמלה בשקט "אני יכולה להחליף מספר מילים עם איזבל?".

דוקטור פור הנהן והביט באיזי לפני שיצא מהחדר.

 "איזי!" אמרה אימה בעצב ובהתרגשות ומיהרה להתקרב אליה, "איך את מרגישה? כל כך נבהלתי כששמעתי מה קרה!" אמרה במהירות והתיישבה בכיסא לצידה.

"אני בסדר." אמרה איזי בקול קריר והסיטה את מבטה אל החלון.

אווה עיוותה את מבטה קלות ושאלה את איזי בקול נואש "למה את מדברת אליי ככה? מה אני עשיתי?"

"איך אני מדברת איתך?" שאלה איזי באותו קול קריר.

"ככה. את כל כך קרה אליי!" מלמלה במהירות. איזי שתקה והמשיכה להביט דרך החלון.

"חשבתי שישמח אותך לשמוע שכנראה את תשתחררי מחרתיים, במידה והכל יהיה בסדר." אמרה אווה בשקט ונגעה קלות בידה של איזי.

איזי נרתעה מהמגע והביטה באווה, "אני שמחה." אמרה באדישות ואווה השפילה את מבטה.

"למה את כועסת עליי?" שאלה אותה שוב בקולה הנואש והרימה אליה את מבטה, "למה את מדברת אליי ככה? אי פעם דיברתי אלייך בצורה כזו?-" שאלה במהירות.

"תמיד." קטעה אותה איזי, "את תמיד מדברת אליי ככה."

"איזי.. אני אף פעם לא דיברתי אלייך ככה, אולי זה פשוט נראה לך.." מיהרה אווה להגן על עצמה את השתתקה כשאיזי הביטה בה במבט לא מאמין.

"את תמיד מדברת אליי ככה. במשך כל התקופה האחרונה לא משנה מה עשיתי אף פעם לא היית אומרת לי מילה טובה. היית עסוקה מדי בלצעוק על אבא ועל כולם ולהאשים את כולם בהכל!" אמרה איזי במהירות ואווה גיחכה בשקט.

"זה כבר באמת מופרך איזבל לורנס!" מיהרה לומר אווה, "למה את מוציאה את העצבים שלך עליי? אני לא עשיתי לך שום דבר עכשיו!" אמרה.

"את רואה? שוב את עושה את זה." אמרה איזי והסיטה את מבטה חזרה אל החלון, "את שוב מאשימה אותי.. כמו שאת תמיד עושה, שוב אני הדמות הרעה בכל הסיפור הזה."

 אווה הנידה בראשה כלא מאמינה וקמה בהפגנתיות מהכיסא, "את מדברת שטויות." אמרה בכעס ויצאה מהחדר כשהדלת נטרקה אחריה.

איזי הפנתה את מבטה אל הדלת ונאנחה בשקט. חיוך עצוב עלה על פניה והיא הנידה בראשה כשהביטה בסדקים שעל התקרה וביקשה בליבה שהתקרה תקרוס ותקבור אותה תחתיה.

*

  מייקל הביט באיזי שקמה באיטיות ממיטתה כשכבר הייתה לבושה בבגדים שהביאה אימם מהבית. היא הביטה בידיה החבושות החשופות למספר רגעים ומייקל התקרב אליה והוריד את הסווצ'ר שלבש ונתן לה אותו. "תלבשי את זה." אמר בשקט והיא הנהנה ולבשה את הסווצ'ר הגדול.

הם יצאו מבית החולים והלכו במהירות אל המכונית הכסופה של מייקל כשגל הקור פגע בשניהם והרעיד את גופם.

 מייקל פתח את הדלת ואיזי נכנסה אל המכונית בזמן שהדליק את החימום וחיכך את כפות ידיו בזרועותיו שהתקררו.

"קח." אמרה איזי והורידה את הסווצ'ר מעליה, "קר לך". מייקל הנהן בשקט ולקח את הסווצ'ר מידיה.

"תודה." מלמלה בשקט והשפילה את מבטה כשהתניע את המכונית והחל לנסוע לעבר ביתם.

 היא הביטה בבניינים המוכרים שחלפו זה אחר זה במהירות והצליחה לזהות מעט פרצופים מוכרים.

"דודה ג'ורג'יה אצלנו." אמר מייקל בשקט ואיזי הפנתה אליו את מבטה במהירות. "מה היא עושה אצלנו?" שאלה במהירות.

"היא שמעה שאת משתחררת היום אז היא הגיעה." אמר מייקל ונאנח. הוא עצר את המכונית ברמזור והביט בה, "את לא חייבת לספר לה כלום." אמר בניסיון להרגיעה.

איזי גיחכה בעצב והרגישה דקירות קטנות בבטנה. היא ידעה שג'ורג'יה תשאל אותה למה היא ניסתה להתאבד ולא תירגע עד שתקבל את תשובתה. לפתע איזי רצתה שמייקל יעצור את המכונית וייקח אותה הכי רחוק מהבית, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותה.

מייקל הסיט את מבטו חזרה אל הכביש והמשיך לנסוע.

לאחר מספר דקות הוא שוב עצר את המכונית והכריז "הגענו".

*

  איזי נכנסה בשקט לבית ושמעה את קולותיהם של הוריה משוחחים ביניהם. היא הביטה אל חדר המגורים בזמן שחלצה את נעליה וראתה שדבר לא השתנה, הכל נשאר במקומו.

"איזי!" שמעה את קולה הצרוד של ג'ורג'יה וזוג ידיים גדולות עטפו אותה לחיבוק מוחץ.

"ג'ורג'יה! את תמחצי אותה!" שמעה את קולו של אביה רץ לעברה וג'ורג'יה הסתובבה אליו.

"ג'ק." אמרה בעקשנות, "מותר לי לחבק אותה, אני דאגתי לה מאוד!" נזפה בו וחזרה להביט באיזי.

"אוי תסתכלו על התחבושות האלו שעל הידיים שלך!" אמרה במהירות ובחנה את ידיה של איזי, "מתי את מורידה אותן?" שאלה והביטה בה בעיניה הגדולות.

"ומה קורה עם השיער שלך! הוא פרוע כל כך!" אמרה והעבירה את ידה בשיערה החום של איזי.

איזי זזה מעט לאחור ומייקל תפס בידה והביט בה במבט מעודד.

 "ג'ורג'יה! תעזבי אותה!" אמרה בכעס אווה והתקרבה אל איזי, "תתני לה לנשום!".

"תירגעו שניכם!" נזפה בהם ג'ורג'יה ואווה הביטה בה במבט נוזף.

"היא רק חזרה הביתה, תני לה אוויר!" אמרה אווה בכעס ומשכה את איזי אליה.

"בסדר.. בסדר." אמרה ג'ורג'יה ונכנסה אל המטבח.

"לפעמים אני לא מבין איך היא יכולה להיות אחותי.." מלמל ג'ק והסיט את מבטו אל איזי שהשפילה את מבטה, "את בסדר?" שאל אותה בדאגה.

איזי הנהנה בשקט וג'ק נאנח ונכנס למטבח גם הוא.

 "את רואה? הכל בסדר." לחש מייקל לאוזנה וכרך את זרועו סביב כתפה.

"ממש קבלת פנים.." לחשה איזי בשקט כך שאפילו מייקל לא שמע אותה.

"דרך אגב איזי!" צעקה ג'ורג'יה ויצאה מהמטבח, "אני פשוט חייבת לשאול אותך את זה כי עד שאני לא אדע אני לא אירגע.." אמרה וגיחכה מעט ואיזי הביטה בה במהירות וביקשה בליבה שתשתוק.

מייקל הניד בראשו בניסיון לעצור את ג'ורג'יה אך היא עיוותה את פניה והחזירה את מבטה אל איזי.

"למה ניסית להתאבד?" שאלה אותה במהירות.

איזי השתחררה מאחיזתו של מייקל ורצה במהירות אל חדרה. היא טרקה את הדלת ונשענה עליה.

"כל הכבוד ג'ורג'יה, באמת כל הכבוד!" שמעה את קולו של אביה צועק בכעס. "מה כבר שאלתי?!" ענתה לו ג'ורג'יה בכעס.

איזי החליקה אל הרצפה והצמידה את רגליה אל חזה. היא השעינה את ראשה אל הדלת ונאנחה.