מעולם ומעולם לא הייתי כה זרה ומנוכרת אל עצמי כמו ברגעים אלה,
מהלכת בצעדים מהוססים בתחושת ייאוש מוחלטת, הכל נופל תחתיי ואין לי שליטה.
הפחד גואה, השגעון לא מרפה וחרדה משתלטת על גופי הנה והנה.
ירדתי על ברכיי בתחינה שתבוא ותוכיח כי איכפת לך, מילים ריקות מתוכן, זה תמיד הרי רק מה שנוח ומתאים בקצב
הזמנים והגחמות האישיות שלך. יש לי בכלל מקום בסיפור הזה? אני מאוכזבת וכועסת.
בעיקר על עצמי, שפסיספתי את כל נורות ההזהרה ספק התעלמתי בהם בתקווה שאני רק הוזה או שהכל יסתדר,
אבל המציאות צוחקת ויורקת בפרצוף, בעיטה בבטן הרכה. לגמרי לגמרי אבודה.
היא התקשרה אתמול לברר שהכל בסדר, כאילו שיש לי ברירה.
חתול רחוב שכמוני תמיד נוחת על הרגליים, אין מנוס מלהתחיל שוב, וויתור על הכבוד.
אגו שבור, פה מלוכלך וידיים רועדות.
קר ועצוב והכל די רקוב, הריקנות מתעתעת ואין לי מילים יפות לחסות את עוגמת הנפש שנותרה בי.
שותקת ונושכת שפתיים, מביטה בקירות וחלונות, צופה במחול הפגיונות ומבינה שאין מנוס מחזרה למשחק הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
