http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750drink me prettyheCopyright 2026 לוליטה-קטנה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14959840<div align="right" dir="rtl"> החיים ממשיכים, איתך או בלעדייך. זאת למדתי על בשרי כבר משהו כמו עשר שנים, אולי יותר. הרי, מי כבר סופר. ובניגוד למוות הוודאי, אני נעדרת משעת אבידה, אפס יכולת להצביע על הנקודה בה חבל הטבור התנתק. חיים שלמים שחולפים להם כתמול שלשום, עוד צעד אל עבר עתיד זוהר, הזקנה שחודרת, איבוד הנעורים, אלסטיות אלסטיות אלסטיות. הזמן חולף ואיתו הכעס, מרוקנת מכל ולא נותר בי דבר מלבד עצב, על מה שנלקח בטרם עת ובחוסר הוגנות מוחלטת. הו, במבי שלי, החיים האלה מעולם לא היו הוגנים, בשוויון נפש מוחלט תתזזי אל מפך הרגש הבא, עוד תעתוע במסווה של מקום מוגן, אך כולנו יודעים שאין זה לא עיר אלא בית, ולא יער אלא עץ, רק דמיונות. אחיזת עיניים אחת גדולה. את רוצה לכאוב, איך אין אדם שיבין, הבשר החרוך, קור של עיר מיותמת מאלוהים, זה רק כלום וכלום וכלום. הייתי רוצה שתראי, ואולי אף שתתגאי, אבל למי לעאזאל אני משקרת חוץ מלעצמי. הרי לא איכפת לך, מעולם לא היה לך. ובעוד מספר שנים בסקראבס וחלוק לבן או כל מה שפאקינג רק אבחר, את לא תדעי, אולי תשמעי שמועה, אך לא תהיי. לא תנכחי בסוף התואר הראשון, בקבלה הבאה. בעוד כיבוש. לא ניצחון אמ</div>Tue, 17 Jul 2018 15:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14959840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14959840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14941258<div align="right" dir="rtl">שגם הסוף יגיע. אך אין ישועה. בקרוב מאוד אסיים את הפרק הזה של חיי, הזמן מתזז לו במהירות, רק עצמתי את עיניי והפכתי כמו כולם. עוד רגע התואר הזה נגמר, מי היה מאמין שבחלוף השנים נהייתי עוד סטודנטית מין המניין. אך לנצח אהיה וועדת חריגים, גם אם לא על הנייר, הם ממשיכים להביט בי ולסרוק, בין אם זה קובץ של חברים לספסל הלימודים או מרצה שמשתהה "לא חשבתי שמישהו בדור שלכן מכיר את זה.... איך את יודעת את זה?" אני משפילה את הראש ומכסה את פניי, בת 23 ומשחקת עדיין במחבואים, בעיקר עם עצמי. לפרקים אני חושבת שהכל אבוד, החרדה מציפה אותי, וכל מה שמתחשק לי זה ללכת למרפאה הקרובה ולנעול את עצמי שם. עדיין מהלכת עם אות קין פנימי, חדי ההבחנה יוכלו להצביע על מה שמוקצה בי. כולם אומרים בכאילו אבל זה באמת מרגיש שכאילו דבר לא השתנה במרוצת הזמן, הפצע ישנו, הוא עדיין מדמם, עדיין כואב. כבר לא כל כך ברור לי מה אני רוצה עכשיו, זה נע בין ביטחון מוחלט לאפיסת כוחות טוטאלית ואפס משמעות. זה ישנו, אך לא מדברים על זה, ואם כן אז רק במונחי עבר. אסור לתת לזה להשתלט עליי. הנפילה קלה מידי אך אני מסרבת לשתף פעולה, עשר שנים אח</div>Mon, 05 Feb 2018 14:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14941258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14941258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14842383<div align="right" dir="rtl"> רצף לינארי לשום מקום, באיבוד אין דבר, המילים האלו נאמרו כמעט לפני עשר שנים, אך הן ממשיכות להדהד בתוכי בעודי מפלסת את דרכי חזרה לאין כלום, לכשלון המוחלט, אפיסת כוחות. לא נותר ממני כלום. הוא אומר לי שהוא מודאג, ואני משקרת, אין לך אפילו מושג כמה המצב נורא. אבל לא באמת איכפת לך, אתה חושק רק במס שפתיים, כל עוד כלפי חוץ זה עובד שהרי אין פגם, הכל בסדר, עוד שנה זה נגמר, תעזבי את המקום המוחרבן הזה והכל יהיה מושלם. אבל זאת לא עוד שנה, והקץ לא מתקרב, אני דוחה את הסופים,דוחקת הכל, עוצמת עיניים, זה לא קיים עד שזה מתפוצץ ומתרסק לך ישר בתוך הפרצוף. אולי זאת הזדמנות לעצור לרגע ולאסוף את הפיסות האחרונות שנשארו ממני ולנסות לאחות משהו, לא מושלם, אך קיים, מספיק כדי להמשיך ולסיים את מה שהתחלתי. רק כדי להיות כמו כולם, רק כדי לרצות אותך. מה לעזאזאל עשיתי. סתם. סתם, כל כך ריקני וחסר משמעות, בזבוז מוחלט של זמן. עכשיו אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, אני לא יודעת כלום, אבודה בתוך התסבוכת שבעצמי בניתי. הלוואי שזה ייגמר, בבקשה שזה לא יהיה נורא, תן לי קצת כוח רק כדי שאוכל לסיים את זה כבר. </div>Sun, 09 Oct 2016 17:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14842383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14842383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14820839<div align="right" dir="rtl"></div>Wed, 27 Jul 2016 11:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14820839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14820839http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14799917<div align="right" dir="rtl">Pleasure is nothing else but the intermission of pain So love is when your bodyache heartbeat like a thunderstorm And when you are getting closer I will disguise, But the damage was already done. Will you hit harder this time? A punch, a slap? I came just for the violnce, addicted to the deep tender of this tourture Feelings expired yet agony lasts for ever . You are haunting me whenever the echo of my soul crosses my mind, the sorrow is sore, ive never felt more awake. Ive mistaken you for my oxygen. But truth is, poisin could to be found Everywhere. There is no forgivness there is noredemption just empty spaces inside me lurking and craving for another suffering.</div>Wed, 18 May 2016 13:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14799917http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14799917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14408711<div align="right" dir="rtl">יש משהו נורא שליו באיך שאנחנו כאן ועכשיו פתאום הפכנו נונשלנטים ועדינים אחד כלפיי השני. אמרת לי ששנינו שרופים מאחר וכבר יותר מידי רגשות הציתו אותנו ולא ניתן לכבות את מה שהיה, לעולם לא נשוב לתחילת גל החום שהביא לבעירה הזאת. אני שוקעת בתוך הכחול העמוק, ומחפשת דרך מילוט, כל מה שכאב באופן נהיר ומדויק הפך מעורפל. תחושת ההרס נעלמה, ישנה רק חמלה ותקווה נוצצת קלות בעודי סוקרת את כל הדרך שעברתי עד הנה. ואולי באמת בקרוב אהיה שלמה, או שלפחות ארגיש סיפוק אמיתי מכל אותן שנים של מאמץ וקרבות עקובים מדם בשדים והחולות הרעות. הפכתי אמורפית, וזה אפילו לא מטריד אותי יותר מידי, אני ממשיכה ברוטינה שלי מתוך איזה זיק מחשבה אימתי ומנחם, שהפעם באמת אהיה בסדר. שום דבר מיוחד לא קרה, הימים חולפים באותה רפטטביות של מעשה ועבודה, הגוף מושך את הנפש וחזור חלילה. אין בי ייאוש. הסבלנות דוממת, אני רוצה את הכל ושום דבר אך באותה שעה מבינה כי אין ברירה מלהמשיך, דבר אינו מגיע כך פתאום. זה לא הסוף, וגם לא בדיוק התחלה של כלום, היכן שהוא בנקודת האמצע. דואליות החיים במיטבה יש להניח. אין לי מושג מה המחר יביא, אך יחד עם זאת</div>Sun, 22 Nov 2015 12:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14408711http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14408711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14375788<div align="right" dir="rtl">החום כירסם כל מחשבה ולפתע הכל הפך נהיר על האדמה החרוכה ביבשת הרותחת. הילדים קופצים בחבל בעוד הבנות קולעות אחת לשנייה צמות משיער סינטטי. ואיך פתאום למדתי לאהוב בין אותם ליטופים וזיעה ובגדים מטונפים מבוץ ורעב. התנתקתי מכל הרעל שהקיף אותי בטרם העזיבה שלאיטו התפוגג. אין לך יותר השפעה על חיי. כי אז הבנתי שאני לא רוצה אותך. הצורך אבד. זאת מלחמה מיותרת שבה רק אני נפגעת. אני מסרבת להקריב למענך את הפצעים אותם פערת. לא תזכה להקיז את הדם או להנות בעודך צופה ומתמוגג מחדלון החושים והתקפי ההתרסה שלי. לא נותרו לי פחדים וצלקות לשתף כי גם ככה אתה רק העצמת ופלשת אל תוך הוורידים בנסיון לחלץ משם את כל מה שחולה בי. לא מגיע לך. יתרה מזאת, לא מגיע לי להמשיך בסאגה ההרסנית הזאת. אצליח לבד, הכמיהה דועכת ואיתה המסקנה החותכת. שאין לי בך דבר. ולך אין מקום בתוכי. כי מכאן אני יכולה רק לחתור אל ההגשמה שלי. לחדול מלרדוף אחר אוויר רעיל. לדברים אין משמעות אלא רק קיום, והנך הולך ומאבד את קיומך בחיי. זה כמו גירוש שדים את אקט של היטהרות. אבל זה אפילו לא כואב, אני יושבת וצוחקת, מביטה קדימה ויודעת ששם יהיה לי הרבה יותר ט</div>Wed, 02 Sep 2015 19:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14375788http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14375788http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14360263<div align="right" dir="rtl">אני מפחדת שבגללך לא אצליח לאהוב יותר לעולם. אכשל מלהיות ראויה לאהבה. שברת את כל מה שהיה בי. אתה ממשיך הלאה בציד שלך, ואני מנסה לאסוף את השברים שריסקת. הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ולא נותרו בי מילים. רק סימני שאלה, כמיהה לאמת, אני רוצה לדעת למה. אני יודעת איך ומה, אך ההבנה שלעולם לא אקבל תשובה למדוע מחרסמת את נשמתי ואני אכולה מכאב ושברון לב. זה בדיוק כמו פעם. לאבד. ומי שאמור לשמור ולגונן זה תמיד מי שמצליח לחדור הכי עמוק ולעקור את הכל. השלכתי עלייך את כל סבל הילדות היתומה והנטושה בתקווה שאולי אזכה לתיקון או חסד. כפרה על מה שנלקח ממני באופן האלים ביותר בטרם עת. טעיתי, הפכת זהה למי שפגע בי בצורה האנושה ביותר. היא מעולם לא התחרטה, לעולם לא אדע מה גרם לה לעשות את מה שעשתה, והאם היא מבינה. השנים עברו והמילה סליחה הפכה חסרת משמעות. כי הבנתי שלעולם לא אפגוש אותה יותר. עכשיו אתה חוזר על החטאים שלה מזווית אחרת. אך מצליח לחתוך ולבתק את שרידי ההחלמה והשאיפה למשהו שהוא יותר מרק סבל חלול וחסר הסבר. ובלילות חסרי שינה אני תוהה האם אתה מבין, האם איכפת לך או אהבת אי פעם. ולמה לעזאזל פגעת בי בדיוק היכן ש</div>Tue, 28 Jul 2015 04:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14360263http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14360263http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14351333<div align="right" dir="rtl">הגוף חוזר ומקבל צורה, הנפש שלי מתרוקנת מכל הרעל שהקזת לתוכי. הגמילה קשה משנדמה, הלב רוצה אך המוח דוחה, ובביטול שכלתני פתאום הפכתי פצועה מידי בכדי לבקש אותך שוב. שתמלא חזרה את כל אותם חללים ריקים שבי, ההתמכרות למה שהיית בשבילי. בסהכ עוד קביים לנפש נכה, וכשהבנת שאני מסוגלת בעצמי איבדת חשק ורצון. רצית אותי חלשה, אהבת אותי מרוסקת ומתחננת, שתבוא ותציל אותי, שתחזיק לי את היד, שתחדיר לתוכי קצת חיים בתוך המוות הפנימי שצפתי בו. חשקת בכל מה שהיה פגום וזה נעם לי, לחדול מלנסות ולהסתיר ולטשטש עקבות מכל מה שפגום בי. רצית בדיוק את החלקים השבורים שאף אחד אחר מעולם לא היה רוצה לקחת, ובטח שלא להתמודד איתם. זה קסם לי כל כך, עד שאיבדתי שליטה לחלוטין על עצמי, הפסקתי להסתיר את ההרגלים המגונים, המחשבות החולניות, המעשים הנתעבים. כי חמדת זאת, ואני נהנתי מהקתרזיס בו מותר לי להיות כל מה שאסור לי. יתרה מזאת, עודדת אותי ללכת במדרון השגעון, כל עוד זה רק של שנינו. חשבת שיש לך מונופול עליי. טעית. מצאתי את עצמי מרוקנת מכל, מיותמת מכל ספונסר מורבידי. לרגע הכל הפך נהיר, המלקות לא היו רק למען ההנאה החולנית שלך,</div>Wed, 08 Jul 2015 15:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14351333http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14351333http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14344089<div align="right" dir="rtl"> בקרוב 21. הזקנה חודרת מהר, נושמת עליי בחוזקה, מתקרבת בכדי לנשק. מי היה מאמין, בכל זאת, עד לא מזמן נלחמת בתוך מערכות עקובות מדם של שרידה יום יומית וחרדה קיומית בין כיסופי החיים והמוות. יש בי צורך לבכות קצת על הילדה הזאת, שלרגעים נדמה כי היא נעלמה לחלוטין. אין לה זכר, הרי שהחיים נבנו מחדש והכל פתאום הפך יפה ונורמטיבי, מי שם את ליבו ובינתו במגונה? אף אחד לא רואה. ואולי בכל זאת לפרקים, אני נשברת קלות ומתרסקת תחת הפחד הגואה, המחשבות אוכלות אותי והשגעון אינו מרפה ממני. זה מתזז לי על הנשמה, מרקד לי בלב, צוהל וצווח במוח. אני מסיטה מבטי אל עבר רקיק של משמעות אחרת, קל יותר להתמודד עם כאב שאינו שלך. אין זה תיקון עולם או משימה צלבנית ותחושת שליחות ריקה מתוכן ומלאה בססמאות שגורות וחסרות אמירה. זאת פשוט הדרך שלי להתמודד עם כל מה שקרה במהלך אותן שנים רעועות, בהן לא היה בית, לא חום, משפחה, אהבה. תחושת הניכור התפוגגה כאשר פגשתי את אותן עיניים זרות, הסיפור היה שונה, הדרך המסורבלת, הצבע והמרקם אינם שווים אליי. ובכל זאת מצאתי קמצוץ של הזדהות, כי הכאב חוצה גבולות, אם כי החוויה אינה זהה. הצלחתי ל</div>Mon, 22 Jun 2015 20:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוליטה-קטנה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=655750&blogcode=14344089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=655750&blog=14344089