יש שטענים שזה בגלל שההורים שלי התרגשו.

אבל הייתי בת שנתיים, אני לא זוכרת.

יש שטוענים שנולדתי עם זה וזה פרץ החוצה עם השנים.

אני לא יודעת. כנראה שגם לעולם לא אדע.

הדבר הכי אכזרי שנאצלתי לעבור בחיי היה ההתמודדות היומ-יומית של התקפי חרדה.

ממה שאחרים אמרו, איך שצחקו, והמשפחה שלא קיבלה - תהעלמתי.

התעסקתי בלשרוד את היום. לעבור את היום בלי התקפים.

אף פעם לא  הכרתי מישהו שיודע או מבין איך זה מרגיש.

איך זה שבשניה מתפשט בכל הגוף הרעד הבלתי נסבל הזה

הדמעות והחנק הזה בגרון שלא נותן לך לנשום

הסחרחורת וחוסר יכולת לראות דברים חד וברור

ובכל פעם כזאת אתה בטוח שאתה עומד למות. אתה מפסיק לנשום

והסחרחורות האלה וכאבי ראש וכבאי בטן

עילפון פה, עילפון שם. נפילה על הרצפה. התמוטטות עצבים.

לפעמים אני רק רוצה להעלם

להקבר באדמה ולא להרגיש יותר כלום לעולם

כי תמיד מרגיש שאני הולכת בדרך ללא מוצא.

מה שכ"כ מובן מאליו לאחרים כ"כ זר לי.

ובמשך שנים הייתי תלויה בחברה, וכשהיא עזבה עוד אחת ואחת אחריה ואחת אחריה.

רק לפני חצי שנה הבנתי.

פוצצו לי את הבועה שחייתי בה והבנתי שהחיים שלי הם לא חיים.

שאני זומבי מהלך .