http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278ובין כל מראות התום, שם באופק הכתום, סופה רועמת. משהו אפל וקר מתלקח ונשבר, כבר מאוחר. כי אין עוד יום, אין עוד דקה..heCopyright 2026 Losing My Grips. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11588875<div align="right" dir="rtl"> "Hedisappeared, like everything else. Now who else can I talk to? I'm lost. .Whenhe left,he took everything with him. But the absence of him is everywhere I look . It's like a huge hole has been punched through my chest "But in a way I'm glad, the pain was the only reminder that he was real new moon עברו יותר משלושה חודשים מאז שזרקת הכל לפח. ואני כאילו נשארתי במקום. יש לי צלקות בגב בצורה של הידיים שלך, מהחיבוק שלך. יש לי כוויות בשפתיים ובצוואר, מהנשיקות שלך. ושטפי דם כחולים וכואבים בכל הגוף, מהליטוף שלך. מהמגע שלך. אני כבר כואבת פיזית מרוב געגועים אליך. אני מותשת מהחלומות עלייך. מהמחשבות השוטפות . מהתקוות הכל כך מגמתיות שמציפות אותי כל פעם מחדש- שתחזור, שתתנצל, שתרצה, ותאהב, ותחבק, ותנשק, ותמלא כל רגע שאיבדנו כשלא היינו ביחד. זה מרגיש כמו בור ענק בין הצלעות שאף פעם לא היה גדול כ"כ לפני שבאת, ולעולם לא יוכל להתמלא מהרגע שעזבת. אתה הרבה יותר ממה שאי פעם העזתי לחלום עליו. ואהבנו, או לפחות אני אהבתי, כמו שמעולם לא דמיינתי שאפשרי. לפעמים נדמה לי שאתה חלו</div>Sun, 14 Feb 2010 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11588875http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11588875http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11477402<div align="right" dir="rtl">עברו רק חודשיים וזה מרגיש נצח נצח בלעדייך נצח בלעדינו. כבר חודשיים אניעוטפת מסכה שלא אכפת לי שזה לא קרה שאני כ"כ שטחית ואני מסתובבת עם חיוך ומבפנים הכל הולך ומתפרק בתוכי לאט לאט כמו חיידק שאוכל אותי מבפנים זה כמו מוות איטי בעינויים. והיו רגעים בודדים שלא חשבתי עליך והיו לילות בודדים שלא חלמתי עלייך ואחרי כמה ימי צילום, של הסרט שאני כתבתי, הסרט שלי, שמספר את הסיפור שלי, אתה לא מניח לי לא ביום ולא בלילה כל מקום שאני מסתכלת, כל דבר שאני עושה, כל צעד וכל מילה, הכל מזכיר לי אותך ולאף אחד אסור לגעת בי, לא ללטף אותי לא להחזיק לי את היד או להניח עלי את הראש ובקושי לחבק אותי כי הכל, אבל הכל מזכיר לי אותך. מה שהכי מפריע, מה שהכי כואב, זה הריק הזה. החוסר . העובדה שהיה וכבר אין העובדה שיכולתי תמיד להתקשר כשהיה לי רע, ועכשיו רע לי יותר מתמיד ואני לא יכולה להתקשר, כי הפעם זה בגללך. העובדה שתמיד שנאתי לישון לבד. אז היית ישן איתי , מחבק אותי עד שאני נרדמת. מחבק חזק. ועכשיו בכל פעם שאני הולכת לישון אני מדמיינת שאתה שם מאחורה, מחבק אותי, אומר לי לילה טוב ונותן</div>Wed, 23 Dec 2009 21:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11477402http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11477402http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11340382<div align="right" dir="rtl">אז התגברתי על הפחד ונתתי לעצמי להפתח נתתי למישהו להכנס בפעם ראשונה מאז אותו אונס נתתי לעצמי להרגיש בפעם הראשונה והתאהבתי. הוא כל מה שאי פעם רציתי וחלמתי ועוד הרבה יותר מזה והרגשתי משהו שבחייים לא הרגשתי קודם וכשהייתי איתו, כל פעם שהוא הסתכל לי בעיניים הלב החסיר פעימה ובכל פעם כשהוא קירב את מצחו לשלי הלב הכפיל קצב פעימותיו בכל פעם שהוא נישק אותי אני יכולה להשבע שהלב שלי הפסיק לפעום לכמה שניות הריח הממכר כ"כ שלו, החיבוק החם והאוהב, כל הנשיקות והליטופים שגרמו לי להרגיש כ"כ נאהבת, כ"כ מאוהבת, כמו שמעולם לא הרגשתי ובכל פעם שהוא חיבק אותי חיבקתי אותו כ"כ חזק, כאילו הוא לא מספיק קרוב, ואני לא מצליחה לקרב אותו עוד יותר כששנינו נמחצים אחד על השני. וכל נשיקה הייתי סוערת ואוהבת בפני עצמה, כאילו שזו האחרונה. וכשהלכנו לישון כשהוא מצמיד אותי אליו כ"כ חזק, מחובקים, שהעורף שלי מרגיש נשימותיו, הייתה בי נחת. ואני אפילו לא יכולה לתאר את התחושה הזאת, מה הרגשתי בכל שניה כזאת, כמו באופוריה כל השיחות שלנו עד הלילה, הביקורים שלי בעבודה שלו, כל הזמן הזה שהוא כ"כ דאג לי רק שיהיה לי טוב, כל</div>Sat, 24 Oct 2009 10:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11340382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11340382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11322681<div align="right" dir="rtl">למה אני כ"כ מפחדת להפתח, כ"כ מפחדת להכנס לקשר, כ"כ מפחדת מהתחייבות, מאינטימיות, למה תמיד כשסוף סוף מישהו מתקרב, אני מרחיקה אותו שוב, ושוב, ושוב למה אני כ"כ מפחדת לאבד שליטה ותמיד כ"כ מחושבת איך זה שאני כ"כ רוצה את זה, וכשזה מגיע אני מעדיפה להשאר בבועה שלי לבד רק כדי שאף אחד לא יכנס אל תוך המסכות שלי והוא הרבה יותר ממה שאי פעם אני אוכל לבקש הוא הרבה יותר מסתם אחד ואני בכלל לא מבינה מה הוא מוצא בי, כי מגיע לו כ"כ הרבה יותר ממני .</div>Fri, 16 Oct 2009 12:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11322681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11322681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11301412<div align="right" dir="rtl">הראש שלי עכשיו הוא פשוט כאוס אחד ענקי חם לי וקר לי, אבל גם לא חם לי ולא קר לי. לא רע לי ולא עצוב לי אבל גם רע לי ועצוב לי לא מוצאת זמן לשום דבר ולא מוצאת את עצמי לא מוצאת משקל נכון לסדר העדיפויות וצריך ללכת לישון כדי לסדר מחר את החדר, להכין ש"ב, לכתוב את התסריט, לדבר עם המחנך או בקיצור להמשיך לחיות את חיי השגרה הקצת מוזרים בתוך הבועה שהחברה לי יצרה סביבי אני לא מצליחה להבין איך אפשר להכנס למיטה, הנעימה והרכה של, בתוך חדר שהוא רק שלי עם חלון ומאוורר, עם טלוזיה ומחשב, עם שמיכה וכרית איך אני יכולה לעצום עיניים , לחייך וללכת לישון בשקט כשאני יודעת שיש שם בחוץ אנשים חסרי בית כשאני יודעת שיש אנשים כמו גלעד שליט שנמצא בודד, בטח ישן על הריצפה ומקבל ארוחה ביום, מקבל מכות כל היום בנסיונות להוציא ממנו מידע שאין לו. או אנשים כמו העובדים הזרים שמקבלים 50 שקל ליום עבודה של 10 שעות בשביל שלמשפחה יהיה קצת מה לאכול איך אני יכולה ללכת לישון ולחשוב שהכל בסדר בלי להתייחס לכל המצב המדיני המגוחך שאנחנו נמצאים בו כבר שנים על גבי שנים בלי להתייחס לטרוריסטים ומשפחות הפשע שנמאים מטרים ספורים מ</div>Thu, 08 Oct 2009 01:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11301412http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11301412http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11290411<div align="right" dir="rtl">מה דעתך על הומואים ולסביות?דעתי עליהם בדיוק כמו דעתי על כל אחד אחר. תלוי מי הבן אדם, לא מה ההעדפה המינית שלו ...האם את מכירה מישהו שהוא לסבית / הומו / בי-סקסואל?הרבה, וכולם חברים טובים שליהאם את בעלת נטייה חד-מינית, או חשבת פעם שאת כזו?אני דו.האם אי פעם רצית להיות לסבית?איך אפשר לרצות את זה? או שאת נמשכת לבנות, או שלא.האם אי היה לך איזה שהוא ניסיון עם בת, שגרם לך לחשוב שאת אולי לסבית?כןהאם אי פעם התאהבת בבת או נדלקת על בת?כןהאם לדעתך צריך לקיים מצעדי גאווה?למה?כן ויש הרבה יותר מידי סיבותמה דעתך על האפליה שקיימת בחברה שלנו, נגד בעלי נטיות חד-מיניות?אפליה מגעילה וזו גזענות דוחה כמו כל גזענות אחרת שקיימת לצעריבחברה הישראלית .</div>Sun, 04 Oct 2009 02:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11290411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11290411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11236578<div align="right" dir="rtl">אני כל כך מפחדת לחזור אחורה ליפול שוב לאותו בור ארור כי אולי הכדורים לא מספיקים כבר אולי זה בכלל לא עובד אולי אני אותה מטומטמת רק הפעם, במסכה? האם אני ככה בגללה ? האם הייתי ככה גם אם כן הייתי באה אליה ? האם כבר נפלתי שוב לאותו בור ? או שאולי בעצם אף פעם לא יצאתי ממנו ? מה כבר אני עוד יכולה לעשות כדי שזה יפסק ? אזלו כל כוחותיי ואם אלוהים כן קיים הוא יושב שם למעלה על כסא עם כוס פופקורן ביד משתעשע מהסרט שיצר במו ידיו. ואולי אני סתם דרמה קווין "כי עם הזמן הכל חולף, זכרונות מתוקים מתקלפים כמו מעץ, בקורת הספינה שטבעה במצולות, הכל נשכח ורק נשארת הדממה.. כי עם הזמן הכל חולף..." "כי עם הזמן, כי עם הזמן הכל חולף מרגישים מלבינים או כמו סוס עייף שכשל במירוץ רוצה לישון כבר ודי שעה שקרית מיטה מקרית למי אכפת מרגישים נבגדים בחלוף השנים"</div>Sat, 12 Sep 2009 16:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11236578http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11236578http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11219426<div align="right" dir="rtl">"לעולם לא אכנע ב..."מלחמה על משהו או מישהו שבאמת אכפת לי ממנו."בגלגול הקודם הייתי..."פסיכית חולת נפש קשורה באזיקים בחדר לבן וחייה על תרופות."אם ביד אחת הייתה לי ביצה וביד השנייה גלידה..."הייתי אוכלת את הגלידה. ואת הביצה הייתי שוברת ליעל על הראש."תמיד חלמתי..."לא לפחד משום דבר למשך שבוע, ולעשות את הדברים הכי פסיכים."המוטו שלי לחיים הוא..."יש שם הרבה חח let it beלא לוותר, ולהאמין בעצמך - הכל תלוי בגישה שלך.לך אחרי החלום שלך"המסר הכי מובהק שאתן לילדיי בעתיד.."גם פה יש הרבה חחחשכל דבר שקורה קורה מסיבה, לא להיות יהיר, מכל דבר אפשר ללמוד ומהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות, הכל בא עם כוח רצון וגישה אופטימית.."טעות שלעולם לא אחזור עליה..."לעולם לא אפסיק להאמין, לעולם לא אתן לעצמי ליפול ולצפות שאדם אחר ירים אותי ."הכאב הכי גדול..."אני לא נמצאת במקום שאני יכולה להעיד על מה הכאב הכי גדול כי זה משתנה מאדם לאדם. אני חושבת שהכאב הכי גדול שיוכל אי פעם להיות לי באופן אישי, זה לאבד את כל האנשים היקרים לי -בין אם זה פרידה, נטישה, או מוות."הדבר הראשון שאקנה שיהיה לי מיליון שקל הוא..."אוטו ומלא פאקטים של סיג</div>Sat, 05 Sep 2009 13:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11219426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11219426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11173864<div align="right" dir="rtl">יש שטענים שזה בגלל שההורים שלי התרגשו. אבל הייתי בת שנתיים, אני לא זוכרת. יש שטוענים שנולדתי עם זה וזה פרץ החוצה עם השנים. אני לא יודעת. כנראה שגם לעולם לא אדע. הדבר הכי אכזרי שנאצלתי לעבור בחיי היה ההתמודדות היומ-יומית של התקפי חרדה. ממה שאחרים אמרו, איך שצחקו, והמשפחה שלא קיבלה - תהעלמתי. התעסקתי בלשרוד את היום. לעבור את היום בלי התקפים. אף פעם לא הכרתי מישהו שיודע או מבין איך זה מרגיש. איך זה שבשניה מתפשט בכל הגוף הרעד הבלתי נסבל הזה הדמעות והחנק הזה בגרון שלא נותן לך לנשום הסחרחורת וחוסר יכולת לראות דברים חד וברור ובכל פעם כזאת אתה בטוח שאתה עומד למות. אתה מפסיק לנשום והסחרחורות האלה וכאבי ראש וכבאי בטן עילפון פה, עילפון שם. נפילה על הרצפה. התמוטטות עצבים. לפעמים אני רק רוצה להעלם להקבר באדמה ולא להרגיש יותר כלום לעולם כי תמיד מרגיש שאני הולכת בדרך ללא מוצא. מה שכ"כ מובן מאליו לאחרים כ"כ זר לי. ובמשך שנים הייתי תלויה בחברה, וכשהיא עזבה עוד אחת ואחת אחריה ואחת אחריה. רק לפני חצי שנה הבנתי. פוצצו לי את הבועה שחייתי בה והבנתי שהחיים שלי הם לא חיים. שאני זומבי מהלך</div>Thu, 20 Aug 2009 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11173864http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11173864http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11168398<div align="right" dir="rtl">פעם חשבתי שאי אפשר להנות מהחיים שאי אפשר לאהוב אותם שאין כזה דברים חברים או אהבה שאין כזה דבר אושר שאף אחד לא שם לב שהשיגרה הזאת משעממת לא האמנתי בכלום ולא האמנתי בעצמי לא האמנתי שאני מסוגלת לקום ולהרים את הראש למעלה לא האמנתי שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם לא האמנתי שאפשר ללמוד מטעויות לא האמנתי שיש דרך אחרת לחיות בשבילי לא האמנתי שיש חיים אחרים מעבר לתלות ולפחד לא האמנתי שאני יכולה לצאת מזה לא ראיתי שאני שקועה כ"כ עמוק ברחמים עצמיים. אבל מאז הכל השתנה עכשיו אני יודעת איך להנות מנחיים שלי ואיך לאהוב אותם אני יודעת מי חברים באמת ומי סתם אני יודעת שאני בדרך אל האושר אני לא משתעממת מהשגרה אני מאמינה בעצמי אני יודעת שכל נפילה שלי לימדה אותי משהו חדש למדתי לחיות אחרת טעמתי מן החיים ללא פחד ותלות ראיתי שעם הרבה כוח רצון אני יכולה לצאת מזה הבנתי שהטעות הכי גדולה היא לרחם על עצמי והיום אני נמצאת במקום אחר לגמרי ממה שהייתי פעם ואני יוצאת לעולם בזרועות פתוחות ומוכנה להמשיך ללמוד לחפש ולהכיר לאהוב להנות ולחייך </div>Tue, 18 Aug 2009 22:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Losing My Grips)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=654278&blogcode=11168398http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=654278&blog=11168398