ואו, הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פה,

אני מניחה שהכתיבה משחררת הרבה לחצים ממני, ובכל-זאת לא כתבתי פה, והלחצים הצטברו.

לאחרונה, קשה. קשה מתמיד.

ואני רוצה להתפרק ולבכות אבל זה קשה כשאין את האדם המתאים לבכות איתו.

כל חבר נושא סוד אחר ממני, חלק קטן מהאישיות שלי ומהעבר, אבל לאף-אחד אין את הספר השלם.

אף אחד לא מכיר אותי לעומק, ואלה שמכירים קצת יותר מכולם לא מבינים אותי מספיק בשביל לעזור לי.

כאלה שקוראים כאן לראשונה ואין להם שום קשר אליי חושבים שאני עוד אחת עם בעיות, אבל עברתי מספיק דברים מזעזעים בשביל לומר שאני שונה מכולכם.

ואם כבר חוזרים לבלוג הספציפי הזה (כרגע לתחרויות האחים אני לא חוזרת) קטע שכתבתי תוך כדיי:

אני יושבת על הרצפה הקרה, מקררת מעט את טמפרטורת הגוף, מזיעה טיפות חמות ומלוכלכות של זיעה ממצחי אל עבר הרצפה.

בשעה האחרונה, כך לפחות אני חושבת (אני כבר מזמן לא עוקבת אחר מחוגי השעון) קפצתי מהספה כמה פעמים, רצתי בין הקומות וניסיתי לעלות אל הגג. כעת התייאשתי.

ניסיונות כושלים אחד אחר השני הביאו אותי לנקודת ההתחלה. טוב, לא בדיוק. יותר אל נקודת ההתחלה בבונוס של כמה כישלונות.

אני נושכת את שפתיי כמעט עד הופעת דם ומכה באגרופיי ברצפה. הגעתי למסקנה שלא רציתי להסיק.

את כוחותיי איבדתי.

אני לא סופרמן יותר.

קצת הסבר על הקטע-לכל אחד יש תקופה טובה בחיים, גם לי.

אנחנו הכי מיוחדים, הכי מצליחים, הכי-הכי הרבה דברים. התקופה הלבנה.

אבל החיים לא יכולים להיות קיצוניים, לא תמיד הכל רע-רע או טוב-טוב, תמיד יש את השני.

התקופה השחורה בה אנחנו מרגישים כאילו הכל גרוע ולא יעבור לעולם.

ובכל זאת-בקצה המנהרה תמיד תמצאו את האור.

עלו והצליחו,

רוני. ;)