-אני כותבת כי מתחשק לי לכתוב, לא בהכרח כי יש לי מה לכתוב-
יש כמה דברים שאני ממש רוצה להשיג בזמן הקרוב, מה שנותן לי זמן קצר להדחיק, או במקרה הטוב - להפסיק, עם רגשי הנחיתות.
החלטתי שבגלל שזו שנת י"ב, שנה שאני אזכור לכל החיים, אני לבטח אהיה עסוקה בעתיד בבחינת השנה הזאת, מה הייתי משנה, מה פספסתי וכו'. בגלל שזו עדיין תהיה אני, עדיין אותה אחת, אין לי כל בעיה לצפות מראש את המשוב שלי על השנה הזאת, והמטרה שלי עכשיו היא לשנות לטובה את כל מה שאני יכולה לשנות על פי המשוב הזה - כלומר הכל.
אז... בואו נראה. אני בטח אתהה למה לא יצאתי יותר למסיבות ומועדונים, למה לא צברתי נסיון עם בנים.
בטח לא אבין למה לא יזמתי משהו, "הרמתי הפקה", פעלתי למען משהו שחשוב לי וסחפתי אחריי אנשים. למה לא הייתי מודל לחיקוי. למה לא הייתי בולטת יותר.
גם העובדה שלא ניגנתי, וכמעט שלא קראתי השנה, תהיה משונה לדעתי.
למה לא התחברתי עם יותר אנשים, למה לא ניסיתי להתחבר עם אנשים דרך חברים שלי? למה לא ניסיתי ליצור קשר קרוב עם אנשים מהשכבה שנראו לי שווים את זה?
כשאני אסתכל אחורה, מהעתיד, השאלה שבטח תעלה לי על כל אלה היא "מה היה לי להפסיד?". לעומת עכשיו, כשאני בתוך התהליך, ורואה כל דבר לפרטיו וקשייו ולא את התמונה המלאה. תכלס, מה יש לי להפסיד? להתחבר עם עוד כמה אנשים, לצעוק קצת יותר או לנסות חלילה להנהיג, לא יהיה פה שום הפסד לטווח הרחוק ויש אפילו סיכוי לא מבוטל לרווח ומיצוי.
כאילו, מה הבעיה שלי ללכת למסיבה? כי החברות הקרובות לא הולכות? אז תתקרבי לחברות הרחוקות דאמט!
טוב, למרות שלא באמת היה לי מה לכתוב יצאתי עם כמה מסקנות מהפוסט הזה.
סופ"ש נעים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
