כבר כמה ימים שאני יושבת מול העריכה בתקווה להוציא משהו. לא משנה מה, העיקר שיהיה קריא.

וזה לא קורה. אני כותבת שורה ואז מוחקת ושוב כותבת שורה ושוב מוחקת.

זה מוזר, דווקא עכשיו, כשקורים לי כל כך הרבה דברים חדשים, שום דבר לא יוצא ממני לבלוג.

אני רוצה לחזור, להיות קולחת שוב. לחזור למרוץ ההקלדה כנגד המחשבות.

פעם הייתי רצה לתמלל את הדבר הכי קטן. ומה ניהיה ממני? עכשיו אני צריכה לשבת שעות בשביל משפט נורמלי.

אני שונאת את זה. בא לי שתשב עלי השראה כזאת כבדה ולא תזוז ממני לעולם.

מוזה, אהובתי הנעלמת, היכן את לעזאזל? חזרי, אני כאן ואני קוראת לך לעזרה.

פעם היינו החברות הכי טובות, זוכרת? היינו נפגשות לפחות פעמיים בשבוע במפתן הבלוג ולא יכולנו להיפרד. למה הלכת? היה לך כל כך רע? אם את עסוקה, עם מישהו אחר, אני יכולה לקבל את זה, אבל לפחות להשאיר פתק, משהו. זה לא פייר.

אני מתגעגעת, מוזה, את חייבת לחזור. יש כל כך הרבה דברים חדשים, בואי יהיה כיף. מבטיחה.

מחכה לך, כבר בקוצר רוח, 

ספיר.

לכתוב בלי לעצור, בדיוק כמו פעם.

מילות הפתיחה היחידות שאני יכולה לחשוב עליהן כרגע, הן; לשם שינוי.

לשם שינוי סרט, שלא יכולתי לדעת את הסוף מהפאקניג התחלה.

לשם שינוי סרט, שעשה משהו עם הגלגלים שיושבים לי בראש.

לשם שינוי סרט, שליאונרדו דיקפריו הוא רק הבונוס ולא המטרה.

אחרי ציפייה ארוכה לסרט, שאפשר לצפות בו מבלי להסתכל כל רבע שעה על השעון, הגיע 'התחלה'.

אני לא אומרת ש'התחלה' הוא סרט הכי טוב, כמובן שהכל יחסי. פשוט הוא הכי קרוב להכי טוב שראיתי בתקופה האחרונה.

מתחילתו ועד לסופו המוח פועל, מנסה לפענח את המראות שמוצגות על המסך. (חוץ מזה שלאונרדו חתיך אש).

זה טוב. סוף סוף סרט עם מעוף,עם רעיון יצירתי וסוחף.

'התחלה' עוסק בעולם החלומות של האדם.

רק בחלום, הנשמה שלנו יכולה  לרחף כרצונה, למקומות מופלאים שאחנו יוצרים בראשנו.

בסרט מעמיקים בנושא, כאשר גיבוריו חיים בעולם שבו ניתן לחדור לתוך חלומות.

רעיון אחד יכול להיות כלי הנשק המסוכן ביותר וגם הנכס היקר ביותר.

בקיצור, חבל לספיילר עוד. אהבתי. מומלץ.

אני קלמזית. כאילו נהייתי כזאת. בשנה האחרונה, או בשלוש האחרונות. בכל מקרה בתקופה הקרובה רחוקה.

אבל מה שבטוח, לא הייתי כזאת ובטח לא נולדתי ככה. ההפך היה הנכון.

הייתי כל מה שלא קלמזי או מגושם, לא הרשתי לעצמי. לא הייתי עפיפון, אלא פריק קונטרול.

אז מה לעזאזל גרם לגוף שלי להיות כל כך, איך נקרא לזה, לא ידידותי לסביבה הדוממת, ואף לפעמים גם לסביבה החייה?

מאז ומתמיד הייתי ילדה כזו ביישנית. וזה התבטא אפילו בתנועות, בגוף. תמיד הוא היה קשה ולא רפוי.

אני לא יודעת כבר. אולי זה מכל השנים הללו שהייתי בתוך עצמי? כמו שהכנות, שגובלת בחוסר טקט, באה מהביישנות בעבר.

נושא מעניין, אך גם מעייף.

בקיצור נמאסתי על עצמי. מחר חמישי ובא לי גימל.

שיהיה סופ"ש סקסי.