החגים של היום, הם לא כמו החגים של פעם.

משום מה, ככל שעוברות להן השנים, אווירת החגים המיוחדת שהיתה באוויר ,הולכת ונשכחת.

בראש השנה אין שירי חג מחייכים, בפורים כבר לא מתחפשים, מפסח נשאר רק החופש ואפילו בכיפור כבר לא קשה לצום.

אז, איך מחזירים את זה? איך מרגישים שוב, חגיגיות באוויר?

והאם זה אפשרי בכלל? או שהתחושות הללו מוגשות באריזה לגילאי ארבע עד עשר בלבד?

היא חמקה מאיתנו, לא הספקנו לשים לב בכלל. אט אט היא הזדחלה והלכה לחפש ילד אחר להשלות.

כשהגענו לגיל בו התחושה החגיגית יכלה לעזוב אותנו, לתת לנו לפרוש כנפיים, בשביל להרגיש תחושות אחרות, בוגרות יותר, לתת לנו לראות את העולם בדיוק כמו שהוא, להבין שאין באמת דבר כזה יום חג.

מזה יום חג? כל הימים הם אותו הדבר. זה רק הראש שלנו שעוטה עליו בגד לבן. ולמה? סתם, כי ממזמן היו קצת סרטים, אז כמה חכמים החליטו להנציח את אותם פייטים הרואיים ולקרוא להם ימי חג.

וכל החגים האלה בשביל מה תכלס? בשביל להסתובב שבוע שלם במשביר לצרכן, לרוץ ממספרה למספרה, לאכול עד אובדן נשימה ואז בסוף להחליט שזהו, אחרי החג מתחילים דיאטה.

נו אז בשביל כל הסיפור מלכתחילה?

לא עדיף לסגור את זה בכמה ימי חופש מהעבודה וזהו?

אני אומרת, עזבו אתכם הנצחות עכשיו, את זה אפשר לעשות גם בלי לאכול. תנו פעם בכל חודש כמה ימי מנוחה. על זה למשל, אפשר לשיר "יש לי, יום, יום חג" ובאמת להתכוון. הרי כולם אוהבים חופש.

את ההצדעות למי ולמה שבזכותם אנחנו כאן, אפשר לעשות בשבוע אחד מרוכז. גם יותר מסודר, גם פחות כסף על מתנות.

לא ככה?

אבל אם כבר, שיהיה חג שמח.

יש הרגשה טובה באוייר.. אחח הפסח הזה בא לי בטוב..

אני ממש מאושרת. כאילו באמת, הרבה זמן שלא התפרץ מתוכי, רגש כל כך חיובי.

כל פעם שאני נזכרת בזה... הנה עולה לי חיוך.. גיחוך.. הרגשה טובה.. משהו כזה משמח.

ה-ח-י-ר-ו-ת שלי ה-ג-י-ע-ה.

כמה, כמה, כמה, כמה חכיתי לרגע המתוק הזה. חכיתי לעבור את התרגיל, אבל לא שיערתי שזה ילווה בשמחה כזאת.

טוב, אני ממש מאושרת עכשיו.

מדהים, מה שחופש יכול לעשות.

אני יכולה לעשות הכל. כל מה שארצה, כל מה שרק יעלה על דעתי. אני מרגישה את זה ביידים.

בא לי לרוץ עכשיו כשאוויר מתפצרץ לי על הפנים. בא לי ללכת לשבת מתחת לשמש. בא לי לעשות שופינג.

בא לי להיכנס לאוטו, לשמוע שיר טוב ולנסוע מהר. בא לי להתלבש, להתאפר, לרקוד, לחייך.

אוי ואבוי, כשאני מאושרת, אני נשמעת כמו פרסומת לקוקה קולה.

טוב, הלכתי.. לחייך,

מהלב.

אז מה קורה ככה?

התחלתי להסתל על 'חטופים'.

וזה מדהים. זה מדהים לראות חזרה של אנשים לבית שלהם, אחרי 17 שנה של בידוד. 17 שנה של עינויים אינסופיים. חושך. סבל. בכי. ייאוש. אי ידיעה. אי שליטה.

זה כאילו שהם חזרו לעצמם, כשהם חזרו הביתה. המקום שממנו הם באו, הארץ שלהם, הסביבה, המשפחה, היא חלק עצום מהזהות שלהם בתור בני אדם. זה פתאום, כאילו לחזור להיות עצמך, אחרי שבלי לשים לב, לא היית אתה למשך 17 שנה.

וכולם המשיכו לחיות ורק הזמן שלך עצר מלכת.

וכולם התפתחו ורק הזמן שלך עצר מלכת.

וכולם למדו ועבדו ועשו ילדים ובנו משפחה וחוו חויות ורגשות ורק אתה לא,כי רק הזמן שלך עצר מלכת.

נורא. המכות חשמל, העינויים, החקירות, הבדידות המקוללת.כל הסיוטים האפשריים והבלתי אפשריים, רוקמים עור וגידים ומתממשים בבת אחת.

כשראיתי את הפרק הראשון, עלתה לי בחילה. המחשבה של איך אדם, בעל תמותה, יכול להתעלל באכזריות מזן אחר, מזן לא מוכר, מזן שאיאפשר לדמיין אפילו או לשער, באדם אחר, בדיוק כמוהו, בעל אותם האיברים, בעל אותה הצורה.

היתה לי בחילה, אבל נשארתי לצפות. בשביל לנסות להבין, בשביל לראות ולהצטמרר. זה לא עבר עלי וגם לא על אחד מהקרובים שלי, תודה לאל והדבר המינמלי שאני יכולה לעשות, הוא לראות את כאב המשפחות, את כאב השבויים ולכאוב.

יש האומרים שזאת לא סדרה שאמורה להיות בטלויזיה, במיוחד שגלעד שליט נמצא בשבי ובמיוחד שמשפחתו עלולה לראות ולהתחרד.

אבל, אני חושבת שיש לסדרה פן תורם. הסדרה מביאה לתודעה, את כל הנושא הכאוב. כן, כל המדינה סביב זה, אבל לא באמת.

גם אני מכניסה את עצמי לכל הקבוצות למען גלעד שליט בפייסבוק, נו ומה? במה זה עוזר?

אחרי שני פרקים מהסדרה, אני יכולה לומר, שיש לי הרבה יותר מה להגיד בנושא, שיש לי הרבה יותר הבנה בכל הקשור.

עצה שלי, למי שיש קיבה רגישה, לב רגיש, או בכלל, כל דבר רגיש אחר, בצורה יוצאת דופן, לא לראות. ולמי שמוסגל לעמוד בזה, שייראה. בלי להסס. זה חזק, זה מלמד, זה משריש נושאים הכרחיים.

אל זוג עיניים במראה.

אל  רגע של שפיות חדה.

הנה באתי הביתה.