היום דיפדפתי בשעמום ב-VOD ופתאום נגלתה לעייני פרסומת שמשכה את כל תשומת ליבי. הפרוסמת היתה על סדרה חדשה שמתדעת אנשים עם מחשבות אובדניות.

לא עברה שניה וכבר חלפה בראשי כל התקופה ההיא.

אני הייתי במצב הזה.

בהייתי אז בתקרה הלבנה שבחדר,שכבתי על המיטה, מכוסה ולא מזיזה את הגוף.

החיידק הזה, האובדנות, יותר חזק מכל ערס אחר שאתם מכירים. 

הוא תוקף את הגוף מבלי שתרגיש, מתפשט לאט ובאיטיות עד שכל האיברים נתונים לשליטתו.

בתקופה הראשונה, אתה נתקף בבכי, בעצבים ובתיסכול.

בתקופה הבאה, כמעט וכבר אין בכי או עצבים, יש רק כאב שמלווה בחרדה.

ובשלב השלישי והאחרון, החיידק הזה, מנטרל אותך, משתלט על כולך, משתק לך את כל הגוף. אתה לא מרגיש כלום, לא עצב, לא כאב ולא תקווה. אתה מרגיש חולה וששום דבר לא יעזור, לא החברים, לא המשפחה , לא השוקולד שאתה כל כך אוהב ואפילו לא הכתיבה.

אתה פשוט שוכב במיטה, שעות ארוכות, בוהה בתקרה הלבנה וחושב, על איך המצב יראה, כשכבר לא תיהיה פה, בין החיים.

מחשב, איך ניתן לעשות זאת. לא איכפת לך מכלום, אתה רק רוצה להפסיק לסבול.

זאת היתה תקופה נוראה, בלי רגש, בלי חשק, בלי ישועה. תחושה של צל.

אבל לי יש מזל. יש לי אנשים שכל כך רוצים בטובתי, אפילו יותר ממני.

ההורים שלי היו פתוחים לכל עזרה שרק הייתי זקוקה לה, נתנו לי את הזמן שביקשתי ועזרו לי, לאט לאט ובלי להתייאש.

יש לי את הדר, שבאה בדיוק בזמן, להציל אותי מהמקום שבו הייתי. להגן עליי, מהאנשים שהיו נראים לי, כמו שדים שמנסים להכאיב לי.

אז, כשהייתי עמוק בתוך זה, חשבתי שלעולם לא אוכל לצאת מזה. הרגשתי שכולם התייאשו ממני, כולל הייאוש בעצמו, שכולם לא ייעזור, אפילו הפסיכולוגית שנפגשתי איתה, הראתה סימני תסכול.

אבל, הנה, אני כאן, אחרי כמעט חצי שנה. כותבת ומסתכלת על אותה התקופה בראייה שונה.

אם הרווחתי משהו מכל הסערה הזאת, זה ללא ספק האינטילגנציה הרגשית, שגדלה פלאים והידע, שלכל אחד זה יכול לקרות.

אז אם זה קורה לכם ואתם שם בתוך החדר השחור הזה, עם חלון ההזדמניות שמראה רק על מוות, תדעו, שזה לא נכון.

בתוך החדר השחור הזה, אכן יש חלון, אבל יש עוד אחד ועוד אחד ואפילו עוד אחד.

יש כמה פתרונות לכל בעיה. אנשי מקצוע יכולים לעזור, בני משפחה וחברים. תשתפו, זה בערך כמו להוריד אבן, ששוקלת 8 טון.

ותמיד אתם מוזמנים לפנות אלי למייל. אני פה.

"כשהכאב גדול מנשוא",  סדרה חדשה ומרתקת שעלתה בערוץ 8, על מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות ואפילו על המוות הכל כך מתסכל. (חינם ב-VOD).

איך שגלגל מסתובב לו? או איך שהחיים משנים את צורתם בזויות של 180 מעלות, מתחת לאף שלנו?

נו איך זה שוב קרה, שעוד תהפוכה תקפה את חיי?

כן, כתבתי על זה לפני שני פוסטים, אבל אז זה היה עוד חדש, התקופה היתה עוד בחיתוליה.

פתאום אני מסתכלת לאחור ומבינה, שוואלה משהו קצוני קרה ואגב, כדאי מאוד להתחיל לשים לב לזה, כי דברים כאלה קורים הרבה לאחרונה.

התקופה הזאת הפכה אותי לאדם חדשני משהו. ספונטני. האדמה שלי מחכה לזריעה של שתילים חדשים.

אז או שעכשיו אני לוקחת דף וצבעי שמן, בציפייה להוציא את כל החדשניות שלי ולמסגר אותה בחדר, או שאני מפעילה את הראש וחושבת על איך ניתן לתעל את התחושה הפתאומית הזאת.

הדרך הכי טובה לנוח קצת ממחשבות קודחות, היא, ללא ספק, ללכת לסרט טוב. אז הלכתי, לסקס והעיר הגדולה 2.

כרגיל, ארבעת החברות המופלאות מעוטרות בשלל בגדים אלוהיים, גברים שגרומים לרוק בפה לנצנץ ובעיקר הסאגה הרומנטית והבלתי פוסקת של קרי וביג.

נו לפחות הטרחנות שלי הפכה לקנאה, בקרי ברדשאו.

על ביג, על הכתיבה, אבל בעיקר, על הסטייל.

אח.. קרי, קרי. את הורסת.