כבר כמה ימים שאני יושבת מול העריכה בתקווה להוציא משהו. לא משנה מה, העיקר שיהיה קריא.

וזה לא קורה. אני כותבת שורה ואז מוחקת ושוב כותבת שורה ושוב מוחקת.

זה מוזר, דווקא עכשיו, כשקורים לי כל כך הרבה דברים חדשים, שום דבר לא יוצא ממני לבלוג.

אני רוצה לחזור, להיות קולחת שוב. לחזור למרוץ ההקלדה כנגד המחשבות.

פעם הייתי רצה לתמלל את הדבר הכי קטן. ומה ניהיה ממני? עכשיו אני צריכה לשבת שעות בשביל משפט נורמלי.

אני שונאת את זה. בא לי שתשב עלי השראה כזאת כבדה ולא תזוז ממני לעולם.

מוזה, אהובתי הנעלמת, היכן את לעזאזל? חזרי, אני כאן ואני קוראת לך לעזרה.

פעם היינו החברות הכי טובות, זוכרת? היינו נפגשות לפחות פעמיים בשבוע במפתן הבלוג ולא יכולנו להיפרד. למה הלכת? היה לך כל כך רע? אם את עסוקה, עם מישהו אחר, אני יכולה לקבל את זה, אבל לפחות להשאיר פתק, משהו. זה לא פייר.

אני מתגעגעת, מוזה, את חייבת לחזור. יש כל כך הרבה דברים חדשים, בואי יהיה כיף. מבטיחה.

מחכה לך, כבר בקוצר רוח, 

ספיר.

לכתוב בלי לעצור, בדיוק כמו פעם.