הטיפה הזאת שניגרת בחלוני, יוצרת בתוכה קבוצה של מעגלים המורכבת מכל הצבעים שאופפים את הבחוץ.

הירוק של הדשא , החום של האדמה והצהוב של השמש, יוצרים צורה מעגלית שמזכירה את מה שמכנים בסרטים או בסדרות 'פלאשבק'.

זה בא לי,לתוך הראש, הדקות האלה שבהם כתבתי את הראשון שלי. כלומר, את הפוסט הראשון שלי.

גם אז התסלכתי על החלון, כשחשבתי איך להתחיל. 

כשהבלוג נפתח, הוא נפתח בשביל לתת ביקורת. מתיימרת, כן, אבל עדין ביקורת אישית על סרטים, סדרות וספרים.

לאט לאט, כמה שלא חשבתי שזה יקרה, כמה שצחקתי על חברות שלי ,שפתחו בלוג בשביל לבכות על סבל טינאג'ריותם, גם לי זה בסוף קרה. גם אני הבאתי את החיים שלי לכאן. במלואם. 

הבאתי את כל כולי לישרא וזה נוצר בצורה כל כך טבעית, שאפילו לא שמתי לב לכך.

הבמה שהפרטית שלי פה, שימשה לי, לא מעט, כמקום מפלט. כמקום שבו אני יכולה להוציא את כל הרגשות בלי לחשוב על כלום.

לאט לאט, בכל פעם, שהיה קצת קשה או יותר מידי שמח, רצתי לכאן בכוונה לכתוב את הכל.

פה למדתי לתמלל כמעט כל רגש, למדתי יותר להקשיב לעצמי ולאנשים מסביב.

אחרי שנה, הבלוג הזה לגמרי חלק ממני וכיף לי להודות על כך. 

טיפת פלאשבק.

שתיהיה עוד אחת כזאת, פורה ויצירתית.