כשהייתי קטנה, פחדתי לישון לבד בלילה.

פחדתי, מרוחות ושדים, מגנבים, אבל יותר מהכל, מההרגשה הנוראית כשהחושך עולה. תחושה שאין עוד חיים בחוץ. 

אין עוד חיים ואני היחידה שערה, כולם ישנים ונהנים מהמנוחה הכל כך מיוחלת ורק אני לא, רק אני שונאת אותה.

כל יום היה נחצה לשניים.

הבוקר השגרתי התחיל בנסיעה לגן במכונית האדומה של אמא, שמיהרה לעבודה בהיסטריה.

המשיך בצהריים, בחזרה הביתה ונחצה בערך אחרי השעה שש, כשהתחיל להחשיך בחוץ. ההרגשה הזאת, שעוד מעט כולם ייעלו לישון, כל העולם ינוח בחלומות פז ויעצור את החיים לכמה שעות, החדירה בי דכאון עמוק ואין לי קמצוץ של מושג למה.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את השמש של הבוקר. רק הריח והמראה הזה בשעות הראשונות של היום, יכול לגרום לי לחוש חופש אמיתי. אולי חופש, מההרגשה שכבלה אותי בלילות וסרבה לעזוב אותי.

הקלשאה הזאת על לראות את האור אחרי החושך וכל זה, התקיימה עלי במלואה. כל לילה חיכיתי לרגע, שבו אפתח את העיניים לבוקר חדש של ציפורים, שיישכיח ממני את ההרגשה העיקשת שדבקה בי עד לפני כמה שעות.

עכשיו כשיוצא לי לראות ילדים שפחדים לישון בלילה, אני מסתכלת להם בעיינים וכל כך נזכרת בי. 

תמיד אני מבטיחה להם,שבקרוב מאוד זה עומד להשתנות, שבקרוב מאוד הם יאהבו את הלילה, כמעט כמו את הבוקר.

בדיוק כמוני.