הצבא עיוות לי את תחושת הזמן בצורה כזאת, שכאילו אף פעם לא היה לי אותה.

איך זה שוב קרה? עוד חג שעובר לי מהצד ואני אפילו לא יודעת על כך..

ולחשוב שרק לפני שנה ישבתי מסביב למדורה, ביחד עם חברי שזרקו תפו"א לאש. היו זמנים והם חלפו, מבלי שנרגיש בכלל.

קצת עצוב, להתבגר בצורה כזאת. כולם אומרים שהצבא תורם להתבגרות. אבל מי אמר שצריך את זה? מי אמר שצריך להתבגר?

יש את היום הזה שמפריד בין העבר לבין הווה, בין השטויות לבין הצבא. כשאתה שם, אתה לא ממש יכול להבחין בכך, אבל בראייה לאחור,אפשר להבין שהיום הזה, טומן בתוכו תשובות להרבה שאלות.

פעם כשהיינו קטנים, היינו אוספים עצים למדורה, מתחילים בחיפושים כבר חודש לפני תאריך החג. והיום? אפילו לא מחשיבים אותו כחג, אפילו לא מחשיבים אותו בלו"ז הפנימי, שנמצא עמוק בתוך הראש. יום שלא מעניק חופש, לא אמור להיחשב.

עצוב. פעם היינו מתרגשים מחגים, היום רק מגימלים.

בגרות מכחידה ריגושים.