הדבר הראשון שאני עושה כשמשעמם לי, הוא בד"כ לכתוב. היום זה לא קרה.

המוזה לא באה, החשק לא הציק לי בכתף והאצבעות לא הראו משיכה יוצאת דופן למקלדת.

אבל בכל זאת, באתי. פתחתי את המחשב ונכנסתי לערוך את הבלוג, בניסיון להוציא משהו,או לפחות להרגיע את השעמום הבוער.

עכשיו מתנגן ברקע שיר של k's choice, אני באה להקליד, למרות שאין משהו מדוייק ופתאום עייני קולטות במקרה את הנושא החם.

הנושא החם הוא:"מכתב לילד שהייתי". נמלאתי רגש, חיוך. השיר ברקע הגיע לקטע שאני אוהבת ולא השאיר לי ברירה, אלא להתחיל לכתוב.

היי,

עכשיו אני גדולה,

זה הכי קל להסתכל מלמעלה על דברים. כשהכל כבר עבר ולהגיד שעוד יהיה טוב.לכן, לא אעשה זאת.

אז מההתחלה;

היי ספיר קטנה,

יודעת משהו, אני זוכרת אותך היטב ואוהבת אותך נורא.

אני מכירה אותך ויודעת שאת פוחדת מהחושך, אני יודעת גם שאת פוחדת להישאר לבד.

את כל כך מופנמת, כאילו אנחנו שני אנשים שונים. כמה עוד מצפה לך.

היי, תעמדי על שלך, גם אם מנסים לשכנע אותך אחרת, בסופו של דבר, רק החברים הטובים הם אלו שיעמדו במבחן.

אל תתני לאף אחד להגיד לך שאת פחות טובה. את לא. ואפילו יותר טובה מהמון אנשים שנמצאים בסביבה שלך.

יודעת משהו? עכשיו את מתייחסת אל עצמך, לא טוב. לא מעריכה מספיק,מכירה רק את החוסר בטחון. אבל זה הולך להשתנות בקרוב.

אני הבנתי שאני שווה משהו, שרק אם ארצה אני יכולה להיות יפה, חכמה, טובה במשהו. גם את תביני את זה בקרוב.

לא לשמור דברים בבטן, גם אם זה לא תמיד נראה נחוץ. תספרי, זה ייקל עליך.

העתיד כולו לפניך, את הולכת להנות, בעיקר מהחופש שלהיות גדולה. חכית לזה וזה באמת כיף, בערך כמו להסתכל על השמש בבוקר.

את רגישה וטובה ואני מתגעגעת אליך.

אוהבת, ספיר הגדולה.