החגים של היום, הם לא כמו החגים של פעם.

משום מה, ככל שעוברות להן השנים, אווירת החגים המיוחדת שהיתה באוויר ,הולכת ונשכחת.

בראש השנה אין שירי חג מחייכים, בפורים כבר לא מתחפשים, מפסח נשאר רק החופש ואפילו בכיפור כבר לא קשה לצום.

אז, איך מחזירים את זה? איך מרגישים שוב, חגיגיות באוויר?

והאם זה אפשרי בכלל? או שהתחושות הללו מוגשות באריזה לגילאי ארבע עד עשר בלבד?

היא חמקה מאיתנו, לא הספקנו לשים לב בכלל. אט אט היא הזדחלה והלכה לחפש ילד אחר להשלות.

כשהגענו לגיל בו התחושה החגיגית יכלה לעזוב אותנו, לתת לנו לפרוש כנפיים, בשביל להרגיש תחושות אחרות, בוגרות יותר, לתת לנו לראות את העולם בדיוק כמו שהוא, להבין שאין באמת דבר כזה יום חג.

מזה יום חג? כל הימים הם אותו הדבר. זה רק הראש שלנו שעוטה עליו בגד לבן. ולמה? סתם, כי ממזמן היו קצת סרטים, אז כמה חכמים החליטו להנציח את אותם פייטים הרואיים ולקרוא להם ימי חג.

וכל החגים האלה בשביל מה תכלס? בשביל להסתובב שבוע שלם במשביר לצרכן, לרוץ ממספרה למספרה, לאכול עד אובדן נשימה ואז בסוף להחליט שזהו, אחרי החג מתחילים דיאטה.

נו אז בשביל כל הסיפור מלכתחילה?

לא עדיף לסגור את זה בכמה ימי חופש מהעבודה וזהו?

אני אומרת, עזבו אתכם הנצחות עכשיו, את זה אפשר לעשות גם בלי לאכול. תנו פעם בכל חודש כמה ימי מנוחה. על זה למשל, אפשר לשיר "יש לי, יום, יום חג" ובאמת להתכוון. הרי כולם אוהבים חופש.

את ההצדעות למי ולמה שבזכותם אנחנו כאן, אפשר לעשות בשבוע אחד מרוכז. גם יותר מסודר, גם פחות כסף על מתנות.

לא ככה?

אבל אם כבר, שיהיה חג שמח.