אני צריכה להגיע להרבה החלטות השבוע, או יותר נכון, להחלטה החשובה והגורלית ביותר.

לא רוצה להסתכל, בעתיד לאחור בתחושת החמצה, או כישלון. קשה לי נורא להרגיש ככה. אני שונאת את התחושה הזאת.

מצד שני, בעולם שבו אני נמצאת כעת, יש כל כך הרבה דברים שמאיימים לי על השפיות..

אם אני שמה כרגע, על כף מאזניים, מצד אחד את הפרפקציוניזם שלי ומצד האחר את השפיות שלי, לאן הוא יוטה?

אני חושבת שאני יודעת את התשובה, אבל בראייה טיפה יותר רחבה, אולי צריך לחשוב שוב.

אולי באמת אני צריכה לחכות מעט.. אבל מצד שני, אני כל פעם אומרת את זה וכל פעם משהו אחר, גורם לי לאבד את עצמי, לחזור להרגיש קושי לנשום. כל פעם אני מתאזנת, מנסה להיאחז בכל שבריר, הכי קטן, של שפיות וכל פעם מחדש מושכים אותי ממנו.

איבדתי לחלוטין את האמון במערכת. השאלה היא, האם איבדתי את האמון גם בעצמי?

לא יודעת לענות,לא עכשיו. אבל מה שאני כן יכולה לומר, זה שבד"כ אני נוטה לוותר לעצמי בקלות וזאת הפעם הראשונה, שאני מחזיקה פאקניג 5 חודשים.שאפו.

עכשיו אני מסתכלת על התמונות מהיום שבו התגייסתי.. איך ניראתי שם. חשבתי שאני הולכת אל המוות.

עד כה הדרך לא היתה הכי קלה, או יותר נכון, היתה הכי לא קלה.

התחושה הפנימית, זו שאומרת לי לאן ללכת, מה נכון ומה לא, משתנה בלי סוף. זה מערער.

לאף אחד אין מילה. כל הבטחה בסוף מתתבררת כשקר וזה לא נחמד וזה מלחיץ וזה גורם לי לרדוף אחרי הזנב של עצמי.

שנתיים הן אומנם קצרות מאוד, אבל ארוכות מדי בשביל שאסבול בהן.

צריך להגיע להחלטה.