לשמחתי הרבה התחלתי לקרוא את 11 דקות של פאולו קואלו.

תוך כדי קריאה חשבתי על משהו, שהרבה זמן מתגלגל אצלי בראש.

חשבתי על מנגון התיוג שלנו.

המנגנון הזה, שנמצא עמוק עמוק בתוך הראש, זה שאחראי על ראיית העולם ועל ההשקפה האישית, פועל בצורה אוטומטית להפליא, כך שאנחנו אפילו לא שמים לב לקיומו.

סטריאוטיפ אחד שיושב אצלנו בראש, גורם לנו לפתח רגשות שליליים או לחלופין חיובים, לאדם מסויים, מבלי שנכיר אותו בכלל.

בקלילות לא נתפסת, אנחנו יכולים להתסכל עליו ולהחליט מראש איך הוא מתנהג.

לפעמים, אנחנו יוצרים לעצמנו דמות בראש, עם אישיות ותכונות אופי, רק על סמך מאפיין אחד זניח כגון:ביגוד, עיר מגורים או אפילו צבע שיער.

תפסנו אותו והכנסנו אותו בצפיפות עם עוד אלפי אנשים ועכשיו מבחינתינו,הוא עומד בדיוק כמוהם תחת אותה הקטגוריה. נושם כמוהם, אוכל כמוהם, ישן כמוהם. לאותו אדם, אגב, אין כל חלק בעניין, כי אנחנו כבר הלבשנו עליו אופי שמורכב בעיקר מסיפורים ומשמועות.

אם בטעות,הוא יפתיע אותנו ויתנהג שונה, הוא פתאום ייראה לנו מוזר.

הוא התנהג בסה"כ הכל כמו עצמו הוא, אבל לנו זה לא מסתדר. כי הרי איך זה יכול להיות? איך זה ייתכן, שלא כל הבלונדיניות סתומות? לא כל הנשים גרועות בנהיגה? לא כל המרוקאים חמומי מוח? ולא כל הרוסים שיכורים?

הנטייה הזאת, חוסר היכולת להכיל מורכבות,לפעמים מונע מאיתנו לבוא עם ראש פתוח ונקי בהכרות עם אנשים חדשים.

היא עובדת עוד בכלל לפני שהאדם שממולנו מספיק להוציא מילה מפיו וממרקרת את כל מה שיכול לעזור לה להרכיב עליו אופי ואישיות.

בדיוק כמו הזונה ההיא מהספר, היא בסה"כ היתה היא עצמה, תיארה את חלומותיה, שאיפותיה, מחשבותיה, ולי זה נראה מוזר, איך אישה כל כך חכמה הופכת להיות זונה, הלבשתי מראש, בחוסר מודעות, את כל הסטיגמות האפשריות ואז משהו לא הסתדר לי.

אני חושבת שהכללות זה דבר נוראי, אבל למען האמת, לפעמים גם אני נופלת בפח הזה.

הרבה פעמים הצלחתי לבוא בראש נקי בהכרות חדשה, אבל גם הרבה פעמים לא.

זה גורם לנו להפסיד אנשים, לא באמת לדעת אותם.

אדם אחד מכיל עולם שלם ומורכב משלו, אז בפעם הבאה עצרו שניה מלתייג, זה בטוח ישתלם. גם לו וגם לכם.

תוויות זה לבגדים.