אור, יקירתי, אהובתי, החברה הכי טובה שלי, משוש חיי, קול ההגיון שלי והחלק השפוי היחיד בחיי...
כמה שאני עצובה בשנתיים האחרונות, זה כמעט בלתי ניתן לתיאור. וזה לא כיף להיות בחברת מישהו שעצוב כל הזמן, אני יודעת. אבל את נשארת ונשארת... ורק רציתי להגיד תודה. תודה שאת חברה שלי, שאת תמיד פה גם כשיש לך עוד מליון דברים אחרים על הראש, שאת לא מוותרת עליי.
אין לי אף פעם מספיק מילים להגיד בקול, ואף פעם לא הצלחתי למצוא מילים שיהיו יפות מספיק, נכונות מספיק כדי להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך.
בלי ציניות, סרקזם, או הטון הנרגן שהצטרף בשקט-בשקט לצחוק המתגלגל שפעם היה טבוע כל כך חזק בי.
פשוט אוהבת אותך, אהבת אמת טהורה ונקייה.
אני תמיד יודעת שאת נחמדה מדי, אבל תמיד יש לך נימוקים משכנעים לזה שהיום, ממש היום, דווקא כן נראיתי טוב במיוחד (אפילו שגם בשבוע שעבר אמרת את אותו דבר).
את תמיד יודעת, אלוהים יודע איך, לגרום לי להרגיש שפויה. כאילו צורת המחשבה שלי בעצם רגילה לחלוטין, ואלה השאר שפסיכים.
והכי חשוב, ואולי הייתי צריכה לכתוב את זה בהתחלה, תודה על זה שגם בשפל הכי גדול שלי, אני יודעת שאת, רק את, עם כל העדינות שלך והחזות של עלמה במצוקה, מסוגלת לשבת לידי, להסתכל לי בעיניים ולהבטיח לי שיהיה בסדר. פשוט ככה.
ונכון, בתקופה האחרונה ובכלל, רוב הזמן אני לא כל כך מאמינה לך לזה. אבל את ממשיכה להגיד, כי חייב להיות בסדר בסוף, וזאת בכלל לא אופציה שיקרה משהו אחר. כי החיים הם סרט, וסרטים צריכים להיגמר טוב, אחרת הם חרא סרטים.
ובסופו של דבר, איך אפשר שלא לתת אמון בנימוק כזה, תגידי לי?
שלך,
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
