לדברים הכי טובים... לוקח זמן לקרות

שביז שביז. לעזאזלת. שוכבת במיטה. אחרי שראיתי מלא פרקים של the glee project.

ושקט מביך כזה שאי אפשר לנוע בו, כאילו נמצאים בבריכת ג'לי בלי טיפת אוויר. וכל תנועה כל כך קשה והיד שוקלת טון.

ושוב מתהפכים. ומשנים מיקום. על הרצפה. על השידה. על המיטה. על הארון. לשכב. להשען. להתהפך. לשבת. הגוף, הראש והלב לא מוצאים מנוח.

ואפילו שציחצחתי שיניים השביזות הזאת ממלאת את הפה בטעם דוחה כזה של זמן מבוזבז שחולף לאט מדי וסתם מדי.

ואז מהרהרים מה כן אני יכול לעשות עם עצמי. לא עכשיו, אז מחר. עד שתגיע הישועה ונמצא תעסוקה או שהפרויקט הבא כבר יגיע אלינו לעזאזל.

השעות המתות. אז מרחפים לפנטזיות של בניית כושר גופני, או טיולים באזור. לבקר חברים. לצייר שוב? או לחזור ללמוד לנגן..

ואז שוב נזכרים שזה מבוי סתום כי עכשיו רבע ל6 בבוקר, וגם ככה היום הקרוב יהיה שרוף כי אם לא עכשיו, ארדם מתישהו באמצע היום, וגם היום שאחריו ידפק ככה והלאה הלאה...

ובכלל איך יש כוח להניע את עצמך לפנטזיות האלו כשכל היום לא אכלת כלום אחרי שבבוקר שילשלת את כל מה שהגוף שלך הכיל ושתית רק קולה?

ושוב לא נוח לשבת ככה, והתחת נרדם. אז זזים קצת. והלפטופ מחמם את הגוף אז נשעין אותו בצורה הזויה אחרת, אבל בכל מקרה שהוא לא ייפול.

והעיניים עוד רגע נסגרות מרוב קורי שינה שנערמים עוד ועוד על העפעפיים ורק מהכובד הזה הן אמורות כבר להסגר

והלוואי והן היו נסגרות. אבל הלב רץ, והגוף לא מוצא מנוח.

ומשהו 

פשוט

לא

נותן

לך

להרגע

.