לדברים הכי טובים... לוקח זמן לקרות

תחושת הפרייאריות.

שאני תמיד נדפקת אם אני רוצה לישון אצל מישהו כי אני לוקחת כדורים נגד מחלה כלשהי, שגם ככה אני שוכחת לקחת אותם כשאני ישנה בבית.

וכשנניח וכן ישנתי אצל מישהו, אז אחר כך אין לאף אחד שמץ של מושג איך חוזרים הביתה כי זה בכלל בעיר אחרת ומה זה אוטובוסים מחוץ לעיר בכלל? ותמיד בלחץ ובשנייה האחרונה.  לא משנה כמה אני מתארגנת ושואלת לפני כן איפה נהיה ומה השם של התחנת אוטובוס הקרובה וניניני. לכל מקום כמו בישרראל יש חוקיות משל עצמו איך הוא מתנהג. ואם תחנה לדרום היא על המחלף אז לצפון היא למטה. ואין היגיון ותמיד זה דפוק ומסובך ומלחיץ וברגע האחרון.

והקטע הזה שתמיד אני תלויה בהורים כי אני גרה בחור שאין אליו אוטובוסים משעות הצהריים. אז או שנוסעים לעיר הקרובה ומשם אוספים אותי, או שלא ידעת מה. תמיד זה נתקע איך שהוא ומתחרבן.

ובנוסף לכך שאין לי כסף בשיט כי אני כבר לא כל כך עובדת לפני השנת שירות.. לא ממש יעסיקו מישהו שעוד רגע הולך נכון? ומה שכן היה לי שזה כמה מאות שקלים, 550 שקל נמחקו לי כששילמתי על טיפול לאחד החתולים (מן הסתם, כראוי לכאלו שנדפקו בשאיפות יתר שלהם, הם גם אכפתיים וההורים שלהם לא מוכנים לממן את חיות המחמד שכל המשפחה נהנית מהם. שהילד ישלם. נו בסדר יאללה יאללה).

וגם בכללי התחושה שנוצרה לי היום היא שיכולתי לעשות משהו הרבה יותר טוב בכל ה3 שנים האלו של תקופת התיכון.

אלמלא המשברים והחרדות והדיכאון והטיפולים... שכל מה שהיה לי בלוז זה לימודים או טיפול פסיכולוגי.

ו-וואלה, זה מבאס תחת!

וסתם המצב הזה תקוע. אין לי כוח להורים ולהיות כל הזמן באטמוספירה איתם. וכל מה שיש עכשיו זה ללמוד.. ובא לי לדאוג לעצמי, להמשיך ללמוד פיתוח קול ולהוסיף משהו ספורטיבי ליום יום שלי ובכל זאת להתנדב...

ככה זה כשאתה פראייר עם שאיפות.