מחסן הסיפורים.

בחור יושב מול המחשב ומסתכל החוצה מהחלון. 

מנסה לכתוב שיר, שיר לנערה. 

הבחור מציץ מהחלון ורואה את הירח הצהוב מטפס מעלה מעלה במעלה השמיים.

הוא נזכר בכל מה שעשה למענה, ומנסה לכתוב. 

הבחור מדמיין את גופה השדוף, הגוף שכל-כך אהב. 

הוא כותב על אהבתו הגדולה אליה, על הציורים הגדולים והצהובים שציירה. 

הוא יודע שמחר יגמר, יודע שכשתזרח השמש בגווניה הזהובים-צהובים זה יהפך לאמיתי. היא תשאר רק זיכרון. 

הוא לא רוצה ללכת לישון. 

הבחור לוגם אט אט מהקפה. חזק. 

קווי המתאר של דמותה החלו להטשטש מהעייפות. 

תישאר ער הוא אמר לעצמו, תישאר.

גופה חזר אליו בעיני רוחו. 

דמעה זלגה מן העין, אל הלחי ולאחר שתוותה לה שביל נחתה על המקלדת. 

"אני אוהב אותך" הוא לוחש, אך כבר ממזמן היא לא שם כדי לשמוע. 

הוא מביט מבט אחרון אל הכוכבים שזוהרים בצבעם הצהוב והחיוור-קמעה, קצת כמוה, סוגר את הקובץ והולך לישון. 

הוא יודע שמרגע שיעצום את העיניים הכל יגמר, היא תשאר רק זכרון, והוא מפחד לישון. 

קרני שמש ראשונות והססניות מציצות מבעד לתריסים. 

הוא נרדם.