http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527תוכלו למצוא פה איזה סיפור או שיר מכל סגנון שתרצו. רק צריך לחפש ;)heCopyright 2026 אחת שכמותי ^^. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12762234<div align="right" dir="rtl">אני יושבת על הספסל מול הבקתה, ומסתכלת על הברווזים המגעגעים היושבים באגם. אני יושבת וסופרת, ועם כל געגוע שלהםמונה געגוע שלי. געגוע לימי בית הספר שבהם הדברים היו פשוטים. געגוע לרגעים הקטנים בין השיעורים בהם גנבנו עוד 3 שניות חופש. געגוע לסיגריות שחלקנו, במחששה הפרטית שלנו, שם יכולנו להישכב על הבטון הנקי יחסית ולעשן אל השמש. ולפעמים גם להיכנס בכוך היחיד בקיר, 3 אנשים, על אותה סיגריה, בורחים מהגשם. געגוע לימים לפני שהכרתי אותך כמו שאני מכירה עכשיו, לא שאני באמת מכירה אותך, אבל לימים בהם היית "הבחור ההוא" בשבילי ותו לא. געגוע לימים בהם העפתי עלייך מבט בלי אפילו לדעת את השם שלך. געגועים לימים בהם הצהוב שיש לך בשיניים, והזיפים שלך והשיער שלך אפילו לא תפסו את מבטי וראיתי רק אותך - גבוה, חייכן, נאה. אני מתגעגעת לימים שלשבת עם החבר'ה היה יכול להיות באמפי הריק בהפסקה, על הדשא בשיעור חופשי או סתם בכיתה ריקה אם קר. אני מתגעגעת לימים שכל יום למדתי משהו חדש, מעניין או לא. אני מתגעגעת לימים של עשייה ושל חברים. אני מתגעגעת לימים של הצלחה. ואולי גם הכחשה. שבת שלום לכולם, וחג</div>Sat, 24 Sep 2011 00:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12762234http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12762234http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12659955<div align="right" dir="rtl">יום אחד לקחתי כל מה שמצאתי, ובניתי לעצמי חומה. גבוהה, חמימה, מנחמת. נמאס לי מאנשים, דו-פרצופיים, הולכים, באים, מתי שהם רוצים. חומה לא בורחת. על חומה אפשר תמיד לבכות, היא לא תברח, רק תנחם. לחומה אפשר להרביץ, והיא רק תשתוק בהבנה ולא תרביץ חזרה. על חומה אפשר להתרפק בלי שהיא תבקש ממני לבוא אחר-כך. ליד החומה אפשר לישון ולדעת שלא רק שהיא תהיה שם בבוקר, היא גם לא תנסה להיכנס לך לתחתונים. החומה לא תגיד שהשמנת. או שרזית. או שאת צריכה לעשות עם עצמך משהו. חומה לא מתלוננת אם אין לך עבודה. החומה תגן עלי מכל דבר וכל אחד ולא תיתן למישהו לפגוע בי. ואני אוכל ללטף אותה ולהגיד לה תודה, לחייך אליה, ולדעת שהיא שותקת ומחביאה חיוך שבע-רצון. החומה שלי לא תיקח את הרגליים ותטוס לחו"ל בהטחה שתמצא נט-סטיק איפשהו ונדבר. החומה שלי לא תיקח סופ"ש באיפה-שזה-לא-יהיה ותגיד לי שנדבר אח"כ. החומה שלי תישאר איתי כל-עוד אני אצטרך אותה והיא לא תחתוך באמצע כי יש לה עוד מקום להגיד אליו. החומה שלי תאהב אותי בגלל מי שאני החומה שלי תהיה שלי.... הלכתי לבנות חומה.</div>Tue, 02 Aug 2011 23:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12659955http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12659955http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12584308<div align="right" dir="rtl">שקיעות כמוהן אנשים. כל שקיעה כמוה השקיעה שהיתה אמש והשקיעה שתגיע למחרת, אבל מצד שני - כל שקיעה אין שנייה לה. כל שקיעה חייבת להיוולדת וכל שקיעה סופה למות - ואלפי שקיעות נולדות ומתות כל יום, כל היום, בכל מקום. שקיעות כמוהן אנשים. ישנן יפות יותר ויפות פחות. יש את אלו שמפעימות את ליבך, ויש את אלו שצריך לחפש את היופי שלהן עמוק. יש כאלו אדומות ומלאות מרץ, ויש כאלו כחולות ורגועות, כאילו השמש מברכת את הים הנושק לה על כך שהביא את היום הזה לקיצו. אנשים כמוהם שיקיעות. יכולים לקחת לעצמם נצח קצת ויכולים לגמוע מהר את החיים הקצרים שלהם. חלקם רצים אל הים כאחוזי אימה כאשר הים הוא חוף המבטחים, וחלקם כילד קטן שנכנס אט-אט, עד שמחליט כי-טוב ולא חוזר. אנשים כמוהם שקיעות. צבעוניים וחד-גוניים כאחד, ותלויים רבות בזווית ובעייני המסתכל. קיימים לעשירים ולעניים כאחד, הכל תלוי אם יסיטו מבט ממסלול חייהם לראות את היופי הגלום. שקיעות ואנשים אחד הם. אותו דבר אך ייחודיים, ממהרים או איטיים, נחפזים או מתרגשים. ככה הן שקיעות, ככה הם אנשים. </div>Sun, 26 Jun 2011 23:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12584308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12584308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12566489<div align="right" dir="rtl">לשכב לידך מרגיש כמו לעמוד על קצה החומה של הגשר, מעל הנהר הסואן, ושאף מכונית לא תעצור לנסות למנוע ממני לקפוץ . לנסות לדבר איתך על כך, לפתוח את הפה ושהמילים לא יצאו, מרגיש כאילו מיתרי הקול שלי נלקחו ממני. הנסיון שלי למגע איתך מרגיש כמו מרוץ אל עבר הנקודה שבה מתחברים מים ושמיים. ובינתיים האהבה שלי אלייך הולכת ודועכת כמו נר ששמו עליו כוס זכוכית. ואתה? בינתיים מתנהג כעיוור. במקום לחזק אותי אני מרגישה חלשה, במקום לדבר איתך אני אילמת. אתה גורם לי להרגיש נוראית, אבל לידך אני כאילו נעלמת. בקושי מצליחה לראות אותך, וכשאתה איתי אני מרגישה שקופה. אני כבר לא חושבת שזו אהבה, אולי רק מנגינה רופה. פעם אמרו שלומדים לאהוב, היום האהבה באה ונעלמת. פעם כשכאב אמרו לך לכתוב, היום מראים לך את הדלת. היום זה כואב גם קצת פיזית, אחרת זה כלל לא עוזב. הגלל זה אנו לא מפחדים מהמוות, כי כבר ממזמן הוא לא האוייב. </div>Sat, 18 Jun 2011 21:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12566489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12566489http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12543538<div align="right" dir="rtl">לעמוד במקום גבוה ולהסתכל מעבר לקצה.לחשוב כמה נפלא זה יכול היה להיות, לקפוץ, לעוף, לפחות לכמה שניות. פשוט להיות תלוי באוויר בין מים לשמיים, לא כמו שאלוהים התכוון, להרגיש נצחון על העולם.כי עשית החלטה, לא תלויה באף אחד, ואי אפשר לעצור אותך עכשיו.רק אתה. אתה והשמיים.לעמוד במקום גבוה ולהסתכל מעבר לקצה.להסתכל ולדעת שלא משנה כמה תרצה לעוף, אתה מפחד מידי.לא תעשה את ההחלטה הזו כי יש יותר מידי גורמים בעולם הזה, יש יותר מידי דברים שעוד צריך לסדר, יש יותר מידי דברים מוכרים כאן ופחות מידי שם.ואז שוב נשאר רק אתה. אתה והעולם. לשכב במיטה ולהסתכל מעבר לקצה.להיזכר באותו יום שעמדת על הקצה, הבטת מעבר והחלטת שלא.לחשוב מה היה נשאר מאחור, כמה רע היה להם.להיזכר בחיים כיום ולחשוב כמה רע לך.ופתאום אתה נזכר שזה לא משנה מה,בסופו של יום זה רק אתה. ולעולם לא באמת איכפת.</div>Wed, 08 Jun 2011 18:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12543538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12543538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12537318<div align="right" dir="rtl">המקום בו להיות ביחד זה בעצם לבד, ולהיות לבד זה אפילו יותר. השעה בה זה כבר מאוחר מידי, אבל עדיין אפשר להספיק. הרגע בו אתה הכי חי שאי פעם היית, אבל מרגיש שאתה הולך למות. האיזור בו תשישות פוגשת כוח. השנייה שבה אומץ פוגש מוח. הרגש שאהבה ושנאה מתנגשים והעצב המורגש כשהם נפרדים. To match to take, to match to suffer, to be brave is to stay, but to jump is to run away...</div>Sun, 05 Jun 2011 18:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12537318http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12537318http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12536057<div align="right" dir="rtl">בחור יושב מול המחשב ומסתכל החוצה מהחלון. מנסה לכתוב שיר, שיר לנערה. הבחור מציץ מהחלון ורואה את הירח הצהוב מטפס מעלה מעלה במעלה השמיים. הוא נזכר בכל מה שעשה למענה, ומנסה לכתוב. הבחור מדמיין את גופה השדוף, הגוף שכל-כך אהב. הוא כותב על אהבתו הגדולה אליה, על הציורים הגדולים והצהובים שציירה. הוא יודע שמחר יגמר, יודע שכשתזרח השמש בגווניה הזהובים-צהובים זה יהפך לאמיתי. היא תשאר רק זיכרון. הוא לא רוצה ללכת לישון. הבחור לוגם אט אט מהקפה. חזק. קווי המתאר של דמותה החלו להטשטש מהעייפות. תישאר ער הוא אמר לעצמו, תישאר. גופה חזר אליו בעיני רוחו. דמעה זלגה מן העין, אל הלחי ולאחר שתוותה לה שביל נחתה על המקלדת. "אני אוהב אותך" הוא לוחש, אך כבר ממזמן היא לא שם כדי לשמוע. הוא מביט מבט אחרון אל הכוכבים שזוהרים בצבעם הצהוב והחיוור-קמעה, קצת כמוה, סוגר את הקובץ והולך לישון. הוא יודע שמרגע שיעצום את העיניים הכל יגמר, היא תשאר רק זכרון, והוא מפחד לישון. קרני שמש ראשונות והססניות מציצות מבעד לתריסים. הוא נרדם.</div>Sat, 04 Jun 2011 23:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12536057http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12536057http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12533524<div align="right" dir="rtl">ילדה קטנה, מול מראה גדולה. עומדת ורואה את העולם רק דרך העיניים שלה. היא עומדת ומסתכלת, ורואה קסמים ודברים מופלאים. היא רואה פיית קסמים עם כנפיים דקיקות שנלחמת באויבים גדולים צהובים ורשעים. היא רואה שעונים גדולים ושדות ירוקים, רכבות נוסעות ושדונים מעופפים, זוגות אוהבים וזוגות נפרדים. הילדה מסתכלת במראה ורואה עולמות מלאי עצים שבאים משריפות, רוחות רפאים שמביאות גיבורים, היא רואה אנשים בכלובים אשר מאולפים ע"י אריות והיא רואה את האויבים ממוגרים ע"י פיות. היא רואה דגי זהב מהלכים וחתולים שוחים, אנשים מפחדים ואנשים צוחקים, והיא רואה את עצמה כרוח רפאים. ואז הילדה מסיטה מבט מהמראה ורואה שאין קסמים ואין פלאים. אין פיות ואין אויבים. היא רואה עצים שנשרפים והופכים לאפר,היא רואה גיבורים מתים. היא רואה את האנשים כמאלפים נמרים וכולאים אותם בכלובים. והיא מסתכלת על עצמה, ילדה רגילה, ומחליטה פשוט לעצום עיניים ולחזור לחיות לתמיד בארץ המראה.</div>Sat, 04 Jun 2011 00:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12533524http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12533524http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12518852<div align="right" dir="rtl">ושוב, ילדה קטנה לבד בעולם, מוקפת בהמון ההולך. תראו לי עוד יצור מופלא שכזה, ילדה כשהיא לבד ואשה יחד. לבד בין המון אנשים, יחד עם אדם אחד בלבד. מוכנים ליפול בשביל לעוף, מפחדים לעוף כדי לא ליפול. בונים ומגינים, רק בשביל אח"כ להתרחק מהכל ולהסתכן. תראו לי אדם שלא מפחד מהפחד עצמו. תביאו לי ילדה שלא מרגישה לבד בהמון. תביאו לי אשה שלא הופכת לילדה קטנה כשהיא לבדה. תביאו לי אדם שנופל לשם הנפילה. או עף בלי לפחד ליפול. תראו לי אחד שלא בנה והגן ואז באחד מהכל... הילדה יושבת לבד בבית, עם מחברת. למרות שהוא עוד קטנה היא כותבת בכתב שרק היא מבינה, מספרת סיפורים מופלאים. היא כותבת על אנשים שיוצאאים להרפתקאות, שיודעים לעוף, שאף פעם לא לבד, אנשים שתמיד אוהבים אותם. הילדה גדלה ומגלה איך כותבים ככה שגם המבוגרים יבינו, ועכשיו היא כותבת בעיקר דברים של גדולים כמו שיעורי בית וסיכומים. לפעמים היא עוד כותבת סיפורים, אבל היא כבר לא מאמינה יותר באנשים שיוצאים להרפתקאה ויכולים לעוף. חלפו עוד כמה שנים והילדה הפכה לנערה. המחברת עוד אצלה, ולא משנה כמה היא כותבת המחברת לא נגמרת. ועכשיו הילדה שכב</div>Sat, 28 May 2011 01:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12518852http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12518852http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12514582<div align="right" dir="rtl">מצאתי חבר, מצאתי, רזון, מצאתי יופי, מצאתי שלמות. ואני עדיין מחפשת, ואני עדיי מנסה, והכל מסתובב, רץ, מהר. ואנשים הולכים, תינוקות נולדים, אנשים מתים, ואיפה אני בין כולם? ומה אני חשובה פה? ואיפה הפאנטה, איפה אני בכל הסיפור הזה? אני מרגישה כאילו הכל כדור שלג שיצא משליטה. כאילו הכל התחיל כבדיחה, כאילו בעטתי באבן בראש הר מושלג עם בשביל הקטע, ועכשיו נוצר כדור שלג שעומד להרוס כפר שלם ואני בינהם. ואין כלום שאני יכולה לעשות. מכירים את ההרגשה הזו, ההרגשה שאתם רוצים לעוף, להסתכל מלמעלה ובו זמנית לברוח, להישאר שם ויחד עם זאת לא להיות נוכח, פשוט להיעלם מהעולם ועדיין לחיות? אני חווה אותה כל יום, כל היום. כל רגע טוב אני שומרת כרגע שבשבילו להסתכל, להישאר, לחיות. וכל השאר כרגעים שבגללם לברוח, לא להיות נוכחת, להעלם מהעולם. ואני עדיין לא יודעת, עדיין מתנדנדת, עדיין פוחדת. לברוח זה להיות אמיצה? ואולי דווקא להישאר? להתחיל מחדש דורש אומץ. אבל להתמודד עם המציאות יותר. לעוף זה כיף אבל מסוכן. להישאר זה קשה אבל נדרש. ולישון? לישון זה טוב. זה בטוח. אבל אולי דווקא לישון זה בעצם לברוח. </div>Wed, 25 May 2011 23:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (אחת שכמותי ^^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=639527&blogcode=12514582http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=639527&blog=12514582