ושוב, ילדה קטנה לבד בעולם, מוקפת בהמון ההולך.
תראו לי עוד יצור מופלא שכזה, ילדה כשהיא לבד ואשה יחד.
לבד בין המון אנשים, יחד עם אדם אחד בלבד.
מוכנים ליפול בשביל לעוף, מפחדים לעוף כדי לא ליפול.
בונים ומגינים, רק בשביל אח"כ להתרחק מהכל ולהסתכן.
תראו לי אדם שלא מפחד מהפחד עצמו.
תביאו לי ילדה שלא מרגישה לבד בהמון.
תביאו לי אשה שלא הופכת לילדה קטנה כשהיא לבדה.
תביאו לי אדם שנופל לשם הנפילה.
או עף בלי לפחד ליפול.
תראו לי אחד שלא בנה והגן ואז באחד מהכל...
הילדה יושבת לבד בבית, עם מחברת. למרות שהוא עוד קטנה היא כותבת בכתב שרק היא מבינה, מספרת סיפורים מופלאים.
היא כותבת על אנשים שיוצאאים להרפתקאות, שיודעים לעוף, שאף פעם לא לבד, אנשים שתמיד אוהבים אותם.
הילדה גדלה ומגלה איך כותבים ככה שגם המבוגרים יבינו, ועכשיו היא כותבת בעיקר דברים של גדולים כמו שיעורי בית וסיכומים.
לפעמים היא עוד כותבת סיפורים, אבל היא כבר לא מאמינה יותר באנשים שיוצאים להרפתקאה ויכולים לעוף.
חלפו עוד כמה שנים והילדה הפכה לנערה. המחברת עוד אצלה, ולא משנה כמה היא כותבת המחברת לא נגמרת.
ועכשיו הילדה שכבר לא ילדה כותבת על בנים, אהבות, נסיכות ואבירים, אגדות קסומות וחתונות מלכותיות.
יום אחד שדים באו לילה, שדים שחורים ומפחידים.
השדים לא נתנו לה מנוח והמחברת התמלאה בהם, קטנים כגדולים, סיפורים מצמררים על שדים שחורים ועל דמויות שלדיות.
ויום אחד המחברת לא יכלה יותר לסבול את השדים ורק רצתה לחזור לימים שהילדה היתה באמת ילדה, וכתבה בכתב שרק היא מבינה סיפורים מופלאים.
עד שיום אחד המחברת זכתה למנוחה. הילדה שכבר לא ילדה לא תיתן לשדים לכתוב יותר. אולי יום אחד הילדה תוכל לקחת מחברת חדשה, ולכתוב מחדש, בכתב שרק היא מבינה, עוד סיפורים מופלאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
