מחסן הסיפורים.

מצאתי חבר, 

מצאתי, רזון, מצאתי יופי, מצאתי שלמות. 

ואני עדיין מחפשת, ואני עדיי מנסה, והכל מסתובב, רץ, מהר. 

ואנשים הולכים, תינוקות נולדים, אנשים מתים, ואיפה אני בין כולם?

ומה אני חשובה פה?

ואיפה הפאנטה, איפה אני בכל הסיפור הזה?

אני מרגישה כאילו הכל כדור שלג שיצא משליטה. 

כאילו הכל התחיל כבדיחה, כאילו בעטתי באבן בראש הר מושלג עם בשביל הקטע, ועכשיו נוצר כדור שלג שעומד להרוס כפר שלם ואני בינהם. 

ואין כלום שאני יכולה לעשות. 

מכירים את ההרגשה הזו, ההרגשה שאתם רוצים לעוף, להסתכל מלמעלה ובו זמנית לברוח, להישאר שם ויחד עם זאת לא להיות נוכח, פשוט להיעלם מהעולם ועדיין לחיות? 

אני חווה אותה כל יום, כל היום. 

כל רגע טוב אני שומרת כרגע שבשבילו להסתכל, להישאר, לחיות. וכל השאר כרגעים שבגללם לברוח, לא להיות נוכחת, להעלם מהעולם. 

ואני עדיין לא יודעת, עדיין מתנדנדת, עדיין פוחדת.

לברוח זה להיות אמיצה? ואולי דווקא להישאר?

להתחיל מחדש דורש אומץ. אבל להתמודד עם המציאות יותר.

לעוף זה כיף אבל מסוכן. להישאר זה קשה אבל נדרש.

ולישון? לישון זה טוב. זה בטוח. 

אבל אולי דווקא לישון זה בעצם לברוח.