מרכז הארץ.
בית פרטי.
בריכה.
גן עם עצי פרי.
חומה גבוהה.
מצלמות במעגל סגור.
ג'קוזי לשישה אנשים.
בפטיו, שולחנות עם כיבוד כמה בקבוקי יין,
בירות, שתייה קלה, בר גבוה של "מי עדן".
15 אנשים.
מכירים ולא מכירים.
זו הייתה פגישת המחזור הראשונה אחרי המפגש בלטרון לציון 30 שנה למלחמת שלום הגליל.
התבקשנו להביא בגדי ים, חלקנו הביא האחרים לא.
רק 5 נכנסו לבריכה, השאר לא רצו.
ישבנו במעגל חצי אינטימי, הזכיר לי את המעגל של דן שילון.
"עמוס" המארח המושלם, שיחק את תפקיד "דן שילון".
יש רק שלושה מכולנו שנשארו בקשר מכיוון שעבדו באותה חברה, במקרה.
הגיעו בזמנים שונים אבל נפגשו בהזדמנות וכך נשארו בקשר חברי כל השנים.
כל השאר...אפשר להגיד שממש היינו זרים אחד לשני.
זה קרה חודש אחרי אותו מפגש מרגש בלטרון.
במפגש בלטרון החלפנו מספרי טלפון, תמונות דיגיטליות, כולם חברים של כולם בפייסבוק.
בדרך הבייתה מאותו המפגש, וגם אחרי, יצא לי להרהר בכל מה שקורה.
חברות בפייסבוק
תמונות דיגיטליות
מס' טלפון
מה כל אלו?
הכל וירטואלי!
הכל יכול להימחק בלחיצת כפתור (או בנגיעה) בכוונה או בשוגג.
אין שום דבר אמיתי, ולא בכוונה כמובן.
מאוד רוצים אבל זה מאוד מאוד קשה.
אני יודע ששום דבר לא עומד בפני הרצון, יודע את זה על עצמי.
אבל אנשים צעירים בני 18,19 שרק לומדים להכיר את העולם
זה משהו ששייך להיסטוריה.
כל אחד התבגר, מצא את דרכו בחיים.
למד, התחתן, מצא בית באחת מפינות הארץ, הקים משפחה, עבודה
חברים חדשים מהעבודה, דרך בת הזוג, חברים שהם הורי החברים של הילדים
חברים מהשכונה שהם גרים בה וכו'.
ישבנו כולנו שם כאילו היינו זרים.
הזיכרון הקולקטיבי שלנו מסתכם במשפטים כאלו:
"איך ירינו על הטנק הסורי בגבעה"
"המ"מ הבן זונה שטרטר אותנו"
"מי היה התותחן הכי טוב"
"איזה אוכל טעים עשינו מהלוף במלחמה ואיך בישלנו אותו..."
בעצם זה כמו פגיעה בזיכרון.
הזיכרון לטווח רחוק נשאר אבל אין זיכרון קרוב.
לא גידלנו ביחד את הילדים, לא נסענו לטיולים ברחבי ארצנו הקטנה.
לא עשינו על האש ביום העצמאות,
ולא התארחנו אחד אצל השני בחגים.
כאילו החזיקו אותנו בבידוד במשך 30 שנה ופתאום הרימו את המסך.
במראה, כל אחד מסתכל על עצמו ורואה שהוא נשאר אותו דבר (בטח בעיניי רוחו)
אבל כשכל אחד מסתכל על השני, זה כמעט כמו להיות זרים.
השאלה הנפוצה במפגש בלטרון הייתה "תזכיר לי מי אתה?"...
אז ישבנו שם במעגל ודיברנו.
דיברנו שלוש שעות, כל אחד סיפר על עצמו לפרטי פרטים.
כולם הקשיבו בסבלנות ודריכות, מנסים לצרף חלקיקי מידע ולנסות להצליב אותם
אולי דרך מישהו שמכיר מישהו, דרך מקומות העבודה, אבל זה לא התחבר.
ראינו כולנו שקשה לגשר על פער כל כך גדול של שנים.
כולנו רצינו לחזור לאחור, להדביק את הפער הזה ולהיות ביחד, חברים, כמו אז.
ניסיתי לצאת מגופי העומד שם מחייך וצוחק, אוכל ושותה עם כולם
ולהסתכל ממבט גבוה, מרחף מעל.
ראיתי 15 אנשים.
כואב להגיד את זה אבל אין ביננו כלום במשותף.
זו הייתה ההרגשה של כולם.
חלק אמרו אותה בשפה רפה וחלק בקול.
בסיום הערב איש איש נסע לביתו.
אני בטוח שהיו כאלו שאמרו לעצמם שהנה עבר עוד ערב נחמד עם אנשים,
חלק הצטער על שהגיע למפגש,
וחלק כמוני שהרגיש פספוס.
חברות צריכה להיות אמיתית, לגעת, לתת צ'פחה, לקלל, לתת יד כשצריך,
לייעץ במקרה אחר, לצעוק לצחוק, לספר חוויות ולספר סודות.
לראות איך חלק מהאנשים מנסים להרשים במה שקרה להם במהלך 30 שנה...לא עושה לי את זה.
חברות צריכה להיות אמיתית.
תמונות דיגיטליות
חברות בפייסבוק
הכל וירטואלי
בשביל וירטואליות לא צריך להתאמץ.
צריך רק ללחוץ על כפתור (כפתור מצלמה, כפתור לייק, כפתור SEND)
מי שחיפש חברות אמיתית...לצערי לא מצא את זה שם.
קשה לי להגיד את זה אבל זו האמת שאני צריך להפנים.
תודה מיוחדת למורן מהבלוג הזה שעזרה לי בעיצוב המחודש לבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
