http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780heCopyright 2026 keyman1001. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/80/17/63/631780/misc/25456920.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14981683<div align="right" dir="rtl"> בחוף, ביער, בגן או במקום סגור. התלבטנו היכן להנשא. מה שהיה חשוב שיהיה טקס ורק המשפחה הקרובה. מה זה משפחה קרובה? אחים אחיות? ילדים גדולים? האם יגיעו ומה אם יחרימו את הטקס הדתי הקצר? אחרי שעברנו הכל ולא הכל עבר על מי מנוחות, אבל התגברנו על כל המהמורות והבמפרים במעלה הדרך, התגברנו על חלוקה פחות או יותר שווה, רכוש, ניירת מסמכים שונים. מה שצריך עכשיו זה לבחור מקום ותאריך. אז בחרנו חלקת חוף קטנה שהוכנה בטוב טעם ע"י אחת החברות של ג'סיקה. שביל עץ, כמו הוביל אותנו על החול עד מקום החופה. האורחים, 50 במס' היו ישובים על כסאות לבנים מעץ. המשפחה הקרובה הגיעה, וגם הילדים הגדולים. שזה לבד הביא לנצנוץ בעיניים, טרום דמעה, עוד לפני הטקס. שמחנו שכל מי שחשבנו הגיע...כמעט. הייתי לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים בצבע כחול כהה ונעליים שחורות. ג'סיקה הייתה לבושה בשמלה לבנה עד הברך עם טקסטורה של פרחים אדומים קטנים, הינומה לראשה וזר טרי בידיה. את ג'סיקה ליוו ההורים, אותי ליווה אחי ואישתו. ברקע התנגן השיר המרגש "תמיד איתי" בביצוע שירי מיימון ושמעון בוסקילה. ג'סיקה נסתה לא לדמוע אבל לא הצל</div>Mon, 04 Feb 2019 22:09:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14981683http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14981683http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14980490<div align="right" dir="rtl">לכל אחד מאיתנו יש רשימת אנשי קשר בסלולרי.יש הרבה אפליקציות המסדרות את הרשימה הזו בכל מיני דרכים שונות ומשונות.פעם הספיק לכתוב אמא, אבא, אחי, אהובתי, המנהל שלי וכו' וכו'.לפני כמעט 4 שנים הכרתי אפליקציה שנקראת me ואפשר להוריד אותה בחינם בחנות האפליקציות של גוגל.מה עושה האפליקציה?היא מסדרת לך את אנשי הקשר לפי שמות.אבל לא שמות כמו ברשימת אנשי קשר אלא לפי הכינוי שהאדם בצד השני מכנה אותך...כן, מאוד מעניין איך קורא לך העובד שלך, החבר, החברה, המנהל שלך והמשפחה בכלל.לפעמים זה ממש לא נעים ולפעמים אפילו מעליב.ככה מצאתי את עצמי מסתכל על המסך ולא מאמין שאנשים מסוגלים לכתוב כזה דבר על אדם אחר.בעידן של תרבות "האצבע הקלה על המקלדת" וההסתתרות בתור טוקבקיסט אלמוני, נראה שהכל מותר.הוסר הרסן מהבושה שפעם הייתה.אם פעם היית צריך להתעמת מול מישהו פנים אל פנים, הנה היום בעידן ה"כאילו אנונימיות" נראה שהכל מותר.מותר להשמיץ, לקלל, לקרוא בשמות גנאי וסתם להתעלל.כולנו סקרנים לדעת מה חושבים עלינו החברים, העמיתים לעבודה ובטח המנהלים.כך יצא שהאפליקציה הזו הביאה לי לפרצוף כל מיני כינויים ושמות שלא חשבתי שאני כזה...אם פע</div>Fri, 25 Jan 2019 13:02:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14980490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14980490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14980045<div align="right" dir="rtl"> אני רוצה להתחיל בתודה לטליק שכתב פוסט מנקודת מבטו על נישואין ופרק ב' ובגידות (בקטנה). ועכשיו לגופו של עניין. למעט המגיבה מעיין ששפכה חמתה על "מעשיי" בפרצוף, כל האחרים הלכו לשפוך את דעתם בפוסט של טליק. אין לי טענה או טרוניה כלשהיא על שהגיבו שם זו זכותם. אבל... ללכת לפוסט של טליק ולהגיב עלי במילים שלא שמעתי מאז שאני כאן, זו בושה לכל אותם מגיבים נעלמים או בשמם בבלוג. תבואו תעמדו כאן ותגיבו מה שאתם חושבים אבל ללכת להגיב בצורה לא מכובדת, שמות גנאי וכינויים, זה עובר כל גבול. למי שיש "ביצים" שיעמוד מולי, אבל כנראה שאין במיוחד לאותה מגיבה שקראה לי בשמות גנאי. אותה מגיבה עאלק "לא משנה" שכתבה בצורה כזו: "אני הייתי מזמברת לו את הצורה ונכנסת באבי-אביו...מי את שתתני לי באבי אבי????? פה מפיק זבל ורפש שמתחבאת מאחורי כינוי ומקלדת. מי את בכלל? קשה להעליב אותי או לפגוע בי, רבים ניסו ללא הצלחה אבל עמדו מולי כמו שצריך ולא התחבאו מאחורי מקלדות וכינויים אוויליים. אני מספר את סיפור חיי כמו שכתבתי כבר באחד הפוסטים הראשונים. ואין כאן "קיימן חדש" מול "קיימן ישן" כמו שכתב קוץ. אם אנשים מחליטים</div>Mon, 21 Jan 2019 21:49:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14980045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14980045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14979468<div align="right" dir="rtl"> הטיסה לברלין ארכה קצת יותר מארבע שעות. ישבנו במחלקת עסקים, כסא ליד כסא, ג'סי ואני. האמת, שמעולם לא ישבתי במחלקת עסקים. יצא לי פעם אחת לשבת במחלקה ראשונה כיוון שמישהו טעה וכפיצוי קיבלתי מושב במחקה הראשונה. במקום כוסות פלסטיק יש ספלי קפה וכוסות יין וצלחות חרסינה והאוכל שונה בטעמו ובטיבו. זו הייתה חוויה מעניינת. לא דיברנו הרבה במהלך הטיסה, מטוס הוא לא מקום פרטי, גם לא במחלקת עסקים. שיחות על עבודה שמרנו ללפני ואחרי גם לא בנסיעה במונית לנתב"ג, שם במונית הידיים והשפתיים דיברו. נחתנו בברלין. נציג של החברה שבה אנחנו עובדים אסף אותנו משם למלון. קשקשנו בעברית בדרך עד המלון וקיבלנו טיפים על מקומות בילוי, מסעדות טובות וסתם מקומות יפים. הגענו למלון, ועלינו לחדרים שלנו. כן, כל אחד מאיתנו קיבל חדר למרות שעוד בדרך במונית, סיכמנו שנעבור כל לילה לחדר אחר כך שלא יראה כאילו בחדר אחד אף אחד לא מתאחסן... כל אחד נכנס לחדר שלו, חדרים לא צמודים אבל באותה הקומה. פרקתי את המזוודה, סידרתי הכל במקום, כלי הרחצה במקלחת, המחשב הנייד בכספת והתארגנתי לצאת לפגוש בלובי את ג'סי כדי לעשות סיבוב באזו</div>Wed, 16 Jan 2019 21:09:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14979468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14979468http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14979010<div align="right" dir="rtl"> בהמשך למה שכתבתי עד כאן, קראתי לפני כמה חודשים ספר שנקרא "לחיות פתוח" מאת ד"ר מאשה הלוי. לפי הפתיח בספר, יש לה גם אתר ועמוד פייסבוק, אבל לא לשם כך התכנסנו. הספר מדבר על פוליאמוריה כלומר ריבוי אהבות או באופן הפשוט ביותר, גבר יכול לאהוב עוד נשים מלבד אישתו ואישה יכולה לאהוב עוד גברים מלבד בעלה. מדובר על נישואים פתוחים ששני בני הזוג מסכימים על אורח חיים כזה ולשניהם יש את האומץ והיכולות הנפשיות לא לקנא בבן/בת הזוג ולפרגן לאהבות האחרות. הספר מסביר את התופעה וכמה היא לא בעייתית, מנקודת המבט של המחברת ושל זוגות החיים כך. נקודת המבט שאני הסתכלתי אל תוך הספר היתה נישואין מונוגמיים ומה קורה כשהם נגמרים. זה משהו שעניין אותי תמיד במיוחד כשרואים זוגות שחיים יחדיו 40-50-60 שנה. אנחנו לא חושבים על זה אבל מדי פעם עולה המשפט "להזדקן ביחד". מנקודת מבטי, זה כל כך לא נכון. אני לא מחפש תירוץ למה שקורה בחיים שלי לאחרונה, אבל אני מוצא שם תשובות על שאלות ששאלתי את עצמי לא אחת. האם גבר יכול להתחייב לאישה אחת בתחילת שנות העשרים שלה שהוא יהיה הבעל, האבא המפרנס, המאהב, החבר, האוזן קשבת האדם לדבר</div>Fri, 11 Jan 2019 09:58:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14979010http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14979010http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14978519<div align="right" dir="rtl"> כל השבוע עבדנו על התוכניות לטיסה לברלין. שושי הייתה תקועה בחדר ויצאה רק לאכול, לשירותים או להכין לה לשתות. מעולם לא הציעה להכין גם לנו, ואנחנו מצידנו גם לא הצענו לה שום דבר, לא יפה אבל הדדי. היה מתח תמידי באוויר. בעצם מתח כפול. פעם אחת מתח בין הבנות ג'סי ושושי שעם חלוף הימים ראיתי כמה הן שונות וכמה לא מסתדר להן לדור בכפיפה אחת. אני מניח שאם לא הייתי דייר בחדר הזה, הן עוד היו רבות ביניהן. היו פעמים ששמחתי כשמדי פעם היו גם מחוות ביניהן כמו חיבוק של בוקר טוב, בדיחה פה ושם וכו'. המתח השני שהיה בחדר היה המתח המיני בין ג'סי לביני. לא יכולנו לגעת, לנשק או להתמזמז, שושי הייתה נוכחת רוב הזמן. אבל, כששושי הלכה הבייתה, זה היה הזמן שלנו. להגיד שהיו לי נקיפות מצפון?...לא. הייתי שלם עם עצמי כמו שלא הייתי כך מעולם. מה הביא אותי להרגשה שלווה? ג'סי. הכימיה ביננו שהתחילה מכימיה מקצועית גרידא, האפילה על כל מה שידעתי בחיי המקצועיים. ראש מבריק, רעיונות מדהימים, מחשבה מהירה וחריפה וזכרון נדיר, כל אלו שהיו בג'סי, מלבד יופיה, היוו בפניי אתגר. שחררתי את כל המעצורים הנפשיים הרגשיים וכל מה שהי</div>Sun, 06 Jan 2019 20:45:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14978519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14978519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14977681<div align="right" dir="rtl"> ... "אל תדאג יש לי כל מה שצריך כאן בארון" אמרה ג'סי ופתחה את דלת הארון. היה שם תיק עם מגבונים, טמפונים, טישו, תחתונים נוספים, חזיה וחולצת טריקו אדומה. "אל תהייה המום, אישה צריכה שיהיה לה בהישג יד כל מה שצריך" חייכה ג'סי. ניקינו את הדרוש ניקוי, המגבונים הלחים עזרו למרות שהרגשתי יבש ומרוקן לחלוטין... סדרנו את השולחן והחדר כאילו לא קרה כלום. הרמנו את הדפים, התיקיות, העטים וכל ציוד משרדי שהיה על הרצפה וסידרנו במקום. רק הפחים המשרדיים מתחת לשולחנות שלנו, היו עדים למה שקרה קודם לכן כיוון שבתוכם היו שאריות של מגבונים לחים, טישו ונוזלים אחרים. "קשה לי לעבוד ככה" אני אומר לג'סי בעודי מושך אותה לשבת על הכסא שלה, מול הכסא שלי. "אני אוהבת שקשה לך אני מרגישה אותך חזק" אמרה ג'סי בחיוך גדול ממזרי ועיניים בורקות. "תקשיבי ג'סי, יש לי איתך כאן משהו חזק ועוצמתי וסקסי ברמות על, אבל אני לא יכול להתרכז" אני אומר ומרגיש איך הדם זורם בחוזקה והלב פועם בהתרגשות רבה כאילו רכבתי עשרות קילומטרים. ג'סי רצתה לענות אבל הנחתי אצבע על שפתיה כדי להשתיק אותה ולתת לי לדבר. היא נשכה את אצבעי, החזיקה בי</div>Sun, 30 Dec 2018 13:54:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14977681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14977681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14977151<div align="right" dir="rtl">.... נכנסנו לחדר הישיבות, ג'סי, הסמנכ"ל ואני, כחצי שעה לפני הגעת הנציגים של החברה הבטחונית. רצינו לעשות מעין "הצגה גנרלית" על מנת לוודא שהכל מוכן ולא נופתע מאיזו שאלת "עז". הכל אמור לעבוד חלק, התרגיל על יבש היה בסדר גמור. הנציגים הגיעו ונכנסו לחדר הישיבות. המזכירה הביאה קפה וכיבוד וסגרה את הדלת מאחור. קירות הזכוכית המקיפים את חדר הישיבות הפכו משקופים לחלביים בלחיצת כפתור, על מנת שלא לאפשר לעין סקרנית או לא מורשית להציץ פנימה, אפילו לא בטעות. הפרזנטציה החלה. שאלות עלו, תשובות משביעות רצון נניתנו. כמה ויכוחים על זמני אספקה, מחיר, כמויות ונהלים כאלו ואחרים והישיבה ננעלה לאחר שעה וחצי. לחיצות ידיים הדדיות, חיוכים, שביעות רצון הדדית. הנציגים הלכו, השאירו אותנו בחדר הישיבות. "תודה רבה לשניכם, עשיתם עבודה נפלאה, שנה של עליות ומורדות ודחיות שונות הגיעו לקיצן. הרבעון האחרון היה קשה יותר, עכשיו אפשר לצאת לדרך" אמר הסמנכ"ל. "התודה מגיעה לשחקן הרכש החדש שהבאת ואיתו כיוון אחר וראש פתוח עם רעיונות" אמרה ג'סי וחייכה לעברי. "אני לא חושב שזה One man show, זו עבודת צוות שהוכתרה בסוף ב</div>Tue, 25 Dec 2018 07:58:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14977151http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14977151http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14976243<div align="right" dir="rtl">נגמר או התחיל? שבת שלמה זה עבר לי בראש. שבת שקטה שמהצהריים הייתי לבד עד שעות הערב המאוחרות. כל הסרטים עברו לי בראש. מסרטי רומנטיקה ועד סרטי אימים. החלטתי לשים את המחשבות בצד, זה כרגע לא מעניין, אני אתמודד עם הסיטואציות בזמנן. צפצוף של הודעת וואטסאפ. על המסך...ג'סי. "מה נשמע? מה שלומך? נרגעת מהרכיבה?" היא כותבת. הלב שלי החסיר פעימה. מה קורה איתי? למה יש התרגשות? פרפרים בבטן? ולפני שאני מספיק לכתוב תשובה, אני מקבל קישור לשיר של אורי בנאי "פרפרים"... מסתבר שאני חושב וג'סי שולחת שיר בדיוק על המחשבות שלי. "היה לי כייף למרות שלא הרגשתי מאמץ ברכיבה" עניתי בלקוניות לא אופיינית. "אני שמחה שרכבנו יחד לשחרר את הרגליים והגוף מהחלודה שפשטה בו..." כתבה ג'סי. "בפעם הבאה ננסה רחוק יותר, זה היה קצר מדי ולא הספיק" כתבתי. חלפו דקות ארוכות, ולא קיבלתי תשובה מג'סי, הנחתי שהיא עסוקה בשלה. אחרי כמחצית השעה קיבלתי אייקון של פרפר... מה זה אמור להביע? תהיתי ביני לבין עצמי. "אני רוצה ללכת איתך הכי רחוק שאפשר גם לי זה לא הספיק"...סיימה בשלוש נקודות. כן...הכל ברור לי. החלטתי שאני אעסוק בשלי, ה</div>Mon, 17 Dec 2018 08:49:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14976243http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14976243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14975882<div align="right" dir="rtl"> אחרי שבועיים של עבודה ולמידה אינטנסיבית כמו שאני אוהב, הדברים מתבהרים והתמונה ברורה. תמונה של צרכים, מגבלות, תקנים ודרישות לקוחות מהמגזרים הבטחוניים השונים. תקני תעופה וחלל בינלאומיים, המשתלבים עם צרכים בטחוניים הם לא הלחם והחמאה של חברות ישראליות. עמידה בתקנים כאלו מחייבת חברות בעולם להיות מוכנות כל רגע ותקנים בטחוניים מסויימים, אין בהם "רחמים", הם נוקשים ומדקדקים. האתנחתא הייתה בסוף שבוע. ג'סיקה ואני קבענו לרכב. דיון ארוך התנהל על המסלול, התוואי ואורכו. אני לא רוכב פחות מ-80 ק"מ אמרתי. "מה? אין מצב לרכב 80 ק"מ, אני מוכנה גג חצי מזה וגם לא רכבתי מזמן תרחם עלי" אמרה ג'סיקה. פתחנו שוב מפות של גוגל על מסך המחשב ובחרנו תוואי של 45 ק"מ, רובו מישור, על מנת לחזור לכושר. שבת בבוקר 6 וחצי נפגשנו בצומת שקבענו להפגש בה. ג'סיקה באה בתלבושת רכיבה בצבע אדום וצהוב. החולצה הבליטה את החזה הזקוף ומכנסי הרכיבה הבליטו את חמוקיה שהוצנעו ביום יום במשרד. משקפי רכיבה, נעליים אדומות וקסדה אדומה השלימו את ההופעה. אני הגעתי בחולצה של הקבוצה שאני רוכב איתה ומכנסיים שחורים, אופניים וקס</div>Thu, 13 Dec 2018 12:26:00 +0200keyman1001@gmail.com (keyman1001)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=14975882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=14975882