המושג " ילד סנדוויץ' " מתאר משפחה של שלושה ילדים והילד האמצעי נקרא כך.
הוא נמצא בין שני הילדים, הבכור ובן הזקונים, כמו בין שתי פרוסות לחם.
אני לוקח את המונח הזה למקום קצת אחר.
דור הסנדוויץ'.
המונח מוגדר אצלי כהורים, בני 40 או יותר שיש להם משפחה (בן/בת זוג וילדים)
ויש להם הורים, שניהם או רק אחד מהם.
דור שבאמצע החיים בערך, מוצא את עצמו דואג לשתי הקצוות.
לאלו שהוא הביא לעולם ולאלו שהביאו אותו לעולם.
שתי התחייבויות גדולות מאוד עם אחריות בצידה.
מהסביבה הקרובה אלי אני רואה הרבה חברים עם הורים מבוגרים.
הורים בני 60 ויותר, במקום שיש רק הורה אחד זו בדרך כלל האמא (סטטיסטיקות...)
אנשים מתחלקים לכמה סוגים.
אלו שידאגו להורים "שלא על מנת לקבל פרס", אלו שידאגו כדי לקבל פרס מיידי או עתידי.
אלו שאף אחד לא מעניין אותם ויחפשו מוסד/בית זקנים להשאיר את ההורה הקשיש.
על אלו שמחפשים את ההזדמנות להיפטר מ"הזקן" רק משפט אחד.
אני מאמין בשכר ועונש. ואני מוכיח לעצמי לא פעם אחת כמה שאני צודק.
הילדים שמחכים לקבל פרס, יש כאלו שרוצים פרס במיידי.
לקחתי אותך לרופא/לקניות/לטיול אני מצפה שתעשה עבורי משימות קטנות.
בייביסיטר לילדים, שלא עולה כסף, תבשל לי, תנקה לפעמים, גם ככה את/ה לא עובד/ת
ויש לך המון זמן, זו תקופת הפנסיה.
אלו החושבים על פרס עתידי, רחוק, חושבים על מה הם יקבלו כשההורה לא יהיה בין החיים.
צוואה נחמדה ושמנה, בית גדול, רכוש נכסים אחרים.
המוערכים אצלי ביותר, וכך אני נוהג, הם אלו הדואגים באמת, מעומק הלב להורים.
אבא שלי נהג לומר ששני הורים יכולים לגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד...
להיות קשוב להורים כשהם באמת זקוקים לעזרה. הרי זה הגיל שבו אין תמיד כח ולא תמיד יכולים
ופתאום כואב בכל מיני מקומות, וצריך לקחת כדורים שמכבידים על אורח החיים.
בכלל, החיים הופכים להיות משהו יותר קשה עבור המבוגרים.
אפילו ביקור קצר של פעם פעמיים בשבוע, שיחת טלפון כל יום או יומיים, לראות מה שלום ההורה.
אולי הוא צריך משהו, אפילו אוזן קשבת ולאו דווקא משהו חומרי.
כשאתה נותן משהו אתה מרגיש את זה בנשמה, אמרתי את זה כמה פעמים.
כמה פעמים לקחתי את אימי, שמתנדבת בביטוח לאומי, לבית של זוג קשישים בני 80 בערך.
היא דואגת להם לדברים קטנים שהם צריכים כמו סידורים בבנק, התנהלות מול רשויות וכו'.
3 ילדים יש להם, גרים במרחק שעה בעיר סמוכה.
הם מגיעים לראות אותם רק בחגים...
בקושי שיחה בשבוע וזה גם כדי לצאת ידי חובה, אולי כדי להזכיר להם שאם יש להם כסף או רכוש
שלא ישכחו אותם בצוואה...
אמא שלי אוהבת לנדב אותי לעבודות. אני תמיד צוחק על זה ועושה את זה בכייף.
היא יודעת שלא אגיד לא.
בפעם הראשונה שהייתי שם "בהתנדבות" לקחתי איתי ארגז כלים וסידרתי שם כמה תיקונים
שהיו הכרחיים. לי זה לקח דקות.
בשיחה איתם, חלקה באידיש וחלקה באנגלית (באו מדרום אפריקה) עם מילה פה ושם בעברית,
הבנתי שהם 10 שנים בארץ, והילדים שלהם הביאו אותם לכאן כדי שהם יהיו קרובים אליהם.
הילדים טענו שהם מפחדים על הוריהם מהתנכלות של שחורים בדרום אפריקה (הפסידו את המונדיאל...)
הזקן אמר לי, אם הייתי יודע שיביאו אותי לכאן ולא יתייחסו אלי (הילדים) לא הייתי בא.
הוא קם מהכסא והלך להביא אלבום תמונות שבו מצולמים כל המשפחה על רקע נופים
של מקומות שהם היו נוסעים אליהם. הרבה משרתים בית גדול.
ומה נשאר לי מכל זה? אמר עם דמעות בעיניים.
הלכתי הבייתה אחרי שהחזרתי את אימי לביתה עם תחושות מעורבות.
בדרך למקלחת עברתי בחדרים של הילדים, כל אחד היה עסוק בשלו.
מה תעשו כשאני אהיה זקן? שאלתי
נביא לך את הנכדים...
נביא את המחשבים שתתקן אותם...
תעזור לנו לסדר ולתקן דברים בבית שלנו...
ניקח אותך לטיולים איתנו...(יש צדיק אחד בסדום)
נקנה לך אופנים של זקנים עם מנוע...(וואללה...אפשר עם זמבורה?)
חייכתי לעצמי בדרך למקלחת.
איך מתייחסים לזקנים ולאנשים מבוגרים בחברה שלנו?
לא עוזבת אותי התמונה הקשה של אחת הפרסומות שבה רואים אדם זקן שהקפה אזל בביתו
והוא לוקח את הספל ויורד למטה לרחוב. הדימיון משלים את התמונה של קיבוץ נדבות.
אנשים שעובדים כל החיים נזרקים כמו לכלבים, ללא עזרה. אני לא מצפה לעזרה מהרשויות
משם לא תבוא הישועה. עזרה צריכה לבוא מדור הסנדוויץ', מהילדים. אין מה לעשות ככה זה צריך להיות.
אם היינו אסקימואים אז היינו משלחים את הזקנים בשבט לערבות הקרח שם הם היו מסיימים
את חייהם בקור ללא מזון ומים כדי לא ליפול נטל על החברה הצעירה.
"כבד את אביך ואמך...למען יאריכון ימייך ולמען ייטב לך על האדמה...".
הדיבר החמישי שסוגר את הקודמים לו והנוגעים בין האדם למקום.
ההורים ביחס לילדיהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו,
נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם.
אבל גם בלי שום פירוש, אני לוקח את זה כפשט. כבד את אביך ואמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
