השבוע הגיע אחי לביקור בארץ עם המשפחה.
כל שנה הם מגיעים בערך באותה תקופה של חופש גדול, שם ופה, לחודש.
הוא גר בחו"ל כבר יותר מ-9 שנים.
בתחילת השנה, מלאו 10 שנים למותו של אבי.
אבי היה אדם צנוע. כך הוא חי וכך נפטר.
כשציינו עשור למותו, אחי לא היה כאן ועשינו את זה מצומצם להחריד
כי המשפחה מאוד מאוד קטנה.
הלכנו לבית העלמין השבוע.
המשפחה המצומצמת.
ישבנו שם חצי שעה.
שזה המון זמן בהשוואה לביקור רגיל של 5 דקות שבו מדליקים נר, תפילה והנחת אבן על המצבה.
הפעם ציינו את יום השנה בכמה דרכים.
בבית העלמין חידשנו את הכיתוב על המצבה שביצעתי לפני 5 שנים.
הצבע על האותיות החרוטות באבן מתקלף עם השנים.
החול, הגשם והרוח יחד עם השמש הקופחת של הארץ המובטחת שלנו דואגים לקילוף הצבע השחור.
"עשיתם עבודה טובה" כך אמרנו לעצמנו כשחשבנו איך אבא היה אומר...
אחרי שסיימנו את העבודה עם מכחולים דקים עם שיער עדין, כיסינו את האבן עם שק ניילון חזק
דאגנו שלא יהיה במגע עם הצבע כדי שלא ימרח על האבן.
כמה שעות אח"כ חזרנו כדי להסיר את הניילון והיינו שמחים שיצא באמת טוב והכתב כרגע ברור
כמו שהיה בהתחלה כשהושמה האבן על הקבר.
בבית ישבנו ביחד כולנו, אכלנו ארוחת צהריים רק אימי אני אחי ואחותי.
הוצאנו את כל האלבומים המשפחתיים, מסודרים ולא מסודרים, שקיות עם תמונות וקלטות
(כן, לאימי יש עדיין קלטות חלקן העתקים מהחתונות שלנו וחלקן קלטות שצולמו בבית
על ידינו ותיעדו קצת מההוויי שהיה בבית באותה תקופה).
צחקנו על התמונות ונזכרנו באותה תקופה שצולמה כל תמונה.
חופשות בנהריה, חיפה, אילת, תל אביב.
שבתות של ים באשקלון, תל אביב, הרצליה, חיפה.
חגים משותפים, מסיבות יום הולדת, בר מצווה ובכלל שמחות.
כמובן שהיו ויכוחים ביננו אם התמונה הזו או האחרת צולמה על ידי או על ידי אחי.
הצדק לא יצא לאור...
הסתכלנו בקלטות, ולפתע היה צחוק מכולנו על סיטואציה מצחיקה שראינו שם
אבל היו הרבה דמעות חרישיות.
דמעות שיורדות מהעיניים בלי לחשוב אפילו.
מכל עין שובל של דמעה, כאילו הדמעות מתחרות ביניהן מי תגיע לפני ללחי.
הרבה שנים שלא ישבנו ביחד המשפחה האורגנית הראשונית ביננו.
הרבה סיבות, חלקן טמונות בכך שאחי לא נמצא כאן בארץ.
ולי הוא באמת חסר.
תמיד הסתדרנו ביחד ובשנים האחרונות אני מרגיש את החוסר שלו בחיי, אולי בגלל הגיל
אולי מסיבות אחרות שלא ברורות לי מספיק.
היום ההוא שישבנו כולנו ביחד מסביר הכי טוב בעולם למה צריך משפחה.
יש שאוהבים משפחה כי יש להם על מי לסמוך
יש כאלו ששמחים על משפחה שאפשר לבקש מהם כסף/בייביסיטר/רכב/ערבות למשכנתא
כשישבנו מסביב לשולחן הבנתי למה אני צריך משפחה.
בשביל המשפחה, בשביל הביחד, כדי לצחוק ולהרגיש שאתה חלק ממשהו.
משפחה קטנה, ילדים לדור שני לניצולי שואה.
משפחה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה, אבל היא לא.
גרעין משפחתי טוב שהוביל את כולנו, כאנשים בוגרים להקים משפחות לתפארת.
לדאוג לילדים, לחינוך, לבנות הזוג לבית ולפרנסה.
ואולי לא פחות חשוב לדאוג להורים.
כיבוד אב ואם הם לא רק מצווה אלא חובה.
ואני שמח שהילדים שלי ושל אחי רואים כמה אנחנו דואגים להוריי בעבר ולאימי היום
ומקווים שהם יקחו מזה את המיטב וידאגו לנו ברבות הימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
