לפני שאתחיל בפרק אני רוצה להודיע חגיגית שיש לסיפור שם:

מחוגים

כל הזכויות לשם הסיפור שמורות לבטא היקרה שלי, שהיא במקרה גם אחותי.

בהזדמנות זו אני גם רוצה לבקש ממנה סליחה על שפגעתי בה... אני עדיין אוהבת אותך!

ו... לסיפור:

פרק שני

היום עבר במהירות מפתיעה, שרה ניסתה להיות מרוכזת ושמחה כרגיל אבל המחשבה על האדון פשוט לא עזבה אותה ובסוף היום היא חזרה הביתה מלאת דמעות.

'שרה! חזרת! איך היה מתוקה?' שאלה אותה אימה כאשר חזרה הביתה.

לא נשמעה תגובה.

'את בסדר?'

'אהה..' לא היה לה כוח לדאגות של אימה, היא רק רצתה להתפרק.

'אל תהיי עצובה, מתוקה. בואי' היא חיבקה אותה חזק 'יש לי משהו שממש ישמח אותך!'

שרה היתה מופתעת, היא לא זכרה שהיה משהו שביקשה מאימה בזמן האחרון... מה כבר יכול לשמח אותה כל-כך?

'את מוכנה?' קטעה אימה את הרהוריה

'אני מניחה שכן...'

'אני בהריון'

'מה?!?!?!?!' זה בהחלט היה מפתיע. היא תמיד רצתה אח או אחות קטנה, באותו רגע היא שכחה את כל בעיותיה ופצחה בריקוד קטן סביב אימה 'נו..? בן או בת? איזה חודש? למה לא אמרת משהו קודם?'

'רציתי שתהיה לך הפתעה. אני רק בחודש שלישי, אז אני לא יודעת מה זה. אבל לפי הבטן אני חושבת שזאת בת'

'אחות קטנה...' חשבה שרה. 'תמיד רציתי כזאת...' היא חייכה, ואז היא נזכרה באדון וכמעט פרצה בבכי מול אימה המאושרת.

'טוב.' אמרה אימה בחיוך 'אני אתן לך לעכל את החדשות ולעשות שיעורי בית. עוד מעט אני אקרא לך לבוא לאכול, יש שניצלים.'

שרה חייכה שוב ורצה לחדרה.

החדר היה קטן ומטופח. הקירות היו בצבע השמיים, המיטה היתה מוצעת במצעים לבנים כמו בסרטים, ולידה היה ארגז צעצועים ובו כל צעצועי הילדות שלה.

ליד הארגז, במרחק-מה היתה המכתבה שלה, מעליה היתה ספריה קטנה ומולה היה ארון הבגדים. בפינה קטנה בקצה החדר ישב המחשב הקטן שלה.

היא צעדה לכיוונו בהיסוס והדליקה אותו. היא לא היתה חובבת אלקטרוניקה גדולה, אבל את המחשב ההוא קיבלה ליום הולדת העשירי מסבתה, שנפטרה מהתקף-לב כמה ימים אחרי כן. ביום פטירת סבתה היא ישבה וכתבה חמישה סיפורים, מתוכם שלושה ששמעה מסבתה.

מאז היא לא נגעה במחשב מלבד למטרות בית-ספר ושמירה על קשר עם חברות רחוקות.

בפעם הראשונה מאז יום פטירת סבתה, היא פתחה קובץ כתיבה ריק והחלה להקליד את סיפורה הקצר.

סיפור חייה.

הסיפור היה מתומצת מאוד והיו בו רק הפרטים החשובים, אך שרה לא רצתה להרחיב – יותר מידי פרטים היו עלולים להביא לפלישת הקוראים לחייה הפרטים, מה שכמובן לא רצתה.

את רוב הפרטים היא רשמה - הוריה צריכים לדעת מה קורה איתה.

כאשר סיימה לרשום, היא נאנחה והחלה למרר בבכי.

ההחלטה היתה בידיה והיא, כמובן, לא ידעה מה לעשות איתה.

החיים היו יפים מדי.

***

למחרת בבוקר שרה התעוררה בהרגשה מוזרה, כאילו מישהו צופה בה. עברה דקה עד שנזכרה שאכן, מישהו צופה בה.

היא קמה, צחצחה שיניים, התקלחה, התלבשה, ויצאה לביה"ס. היא נעצרה ליד פתח ביתה, נכנסה, אכלה את ארוחת הבוקר שלה, צחצחה שוב שיניים, ויצאה.

כאשר סוף-סוף היא היתה בטוחה שלא שכחה דבר היא נזכרה בדבר חשוב ששכחה – תיק הגב שלה.

ושוב היא חזרה על מסכת הכניסה, חיפוש, לקיחה, ויציאה מביתה, והפעם לא שכחה בפנים דבר.

ההליכה לבית-הספר עברה עליה ללא מחשבות מיוחדות. היא לא ידעה מה לחשוב ולכן לא טרחה לחשוב.

כאשר הגיעה לבית-הספר רוב בנות כיתתה כבר היו שם. היא התישבה על הכיסא בכבדות, שמה את ראשה על השולחן, ועצמה את עיניה.

לאחר מספר שעות עלתה מחשבה בראשה: הם עוקבים אחרי.

שרה הופתעה כל כך מעצם העובדה שחשבה, שהיא קפצה מיד בבהלה.

'יש לך משהו נגד המוסלמים?' שאלה אותה בהפתעה זהבה, המורה להסטוריה.

'לא, סתם חשבתי על ההיגיון של מוחמד ביצירת דת חדשה ומקורית כל-כך.' היא הגיבה בציניות.

'אולי תרצי לשתף את כולנו במחשבותיך?' שאלה אותה המורה באותו טון עוקצני.

באותו רגע הבינה שרה שהיא הפריעה למהלך השיעור 'אני ממש מצטערת,' היא השפילה את מבטה. 'אני אשלים את החומר אחר כך, אני בקושי ישנתי הלילה מרוב התרגשות – אמא שלי בהריון.'

'אם ככה את יכולה לצאת' ענתה המורה ברכות, 'את יכולה להשלים את החומר ברגע שתרגישי פחות מרוגשת.'

ההערה האחרונה העליבה את שרה מעט, הלא כולם ידעו שאימה לא צליחה להכנס שוב להריון מאז לידתה. כולם ריחמו עליה תמיד.

היא קמה ממקומה ויצאה מהכיתה, מהרהרת. 'האם היה כדאי לשקר?' שאלה את עצמה אחרי צאתה מהכיתה 'אני אפילו לא בטוחה שזה שקר! אמא שלי באמת בהריון, אני פשוט לא מתרגשת מזה כל-כך.'

היא עצרה לרגע לחשוב.

'אבל הם עוקבים אחרי, האנשים האלה. מה הם רוצים ממני עכשיו? איך הם גילו עלי?'

היא הלכה והלכה, לא שמה לב לאן רגליה מובילות אותה.

עד שלפתע נעצרה.

מולה עמד האדון, בוהה בה בעצב.

'מה קרה?' שאלה אותו ברכות, מתגברת על הרצון העז ליפול עליו ולהתחיל לבכות.

'אני יודע מה עובר עליך, אל תהיי עצובה. הכל בסדר'

'אבל זה לא מה שמדאיג אותך, נכון? זה משהו אחר...'

'הם חזרו.' הוא אמר בשקט 'הכישוף נחלש בגלל שהזמן מתקרב. אני לא יכול להגן עליך יותר, את חייבת לדעת את האמת.'

'הם... אתה מתכוון לאנשים ש-'

'כן.' הוא עצר אותה, מפחד שתוסיף מילה מיותרת. 'את חייבת לדעת מה הם רוצים ממך!'

***

שוב אנו נפליג על כנפי הדמיון אל תוך העבר הרחוק, במקומות שאיש לא הכיר אז...

זה היה ליל ירח מלא, בשעה חצות בדיוק.

שרה נולדה בחודש השישי להריון של אימה.

משקלה היה מושלם, והיא היתה התינוקת הבריאה ביותר שראו הרופאים מימיהם.

בלילה הראשון שלה כתינוקת בעולם הגדול, באו חוקרים ומדענים רבים לראות את המקרה המוזר כל-כך. הם תיחקרו את היולדת, את המיילדת, את הבעל ואת הרופא, ובחנו את התינוקת מכל כיוון אפשרי.

עברו 12 שעות וקבוצת חוקרים מסתורית נכנסה לחדר התינוקות, לראות את המקרה.

ברגע שאחד החוקרים היה בקשר עין עם התינוקת, הוא התאבן.

זה היה מעשה הכשפים הראשון ששרה עשתה.

איש לא האמין לסיפור המופרך שתינוקת בת 12 שעות תוכל לאבן אדם מבוגר בשנות הארבעים לחייו. זה היה אבסורדי!

אך לא מצאו הסבר שונה לדבר.

עברו ימים והנה הגיע לילה חסר ירח ראשון בחייה הקצרים של שרה.

באותו לילה היא היתה חולה ואיבנה שלושה אנשים שניסו לבדוק אותה ולגלות את מחלתה.

סופו של דבר למדו ההורים לרסן את הכוח המוזר הטמון בשרה, וסלחו לה על הכל – הרי היא היתה תינוקת כל-כך חכמה ויפה! איך לא יכלו לאהוב אותה?

אך הקבוצה שבאה עם החוקר הראשון שהתאבן לא חשבה כך.

הם חקרו נסתרות וכשפים, עשו ניסויים, והיו מוכנים להקריב את חייהם כדי לגלות את סוד הכוח המוזר.

אך ללא הצלחה.

ביום הולדתה הרביעי החליטו לקחת אותה איתם ולחקור אותה. אך היא ברחה להם.

עכשיו, הכישוף שהטיל עליה האדון נחלש והיא לא היתה מוגנת מפניהם.

סוד כוחה הנסתר, שהיה חבוי בעזרת כשפים, חזר לחיים.

המרדף התחדש.

***

שרה החלה לבכות כאשר סיים האדון לספר לה את סיפורה.

'אל תדאגי, אני אטפל בהם. את פשוט צריכה להרגע ולהמשיך בחייך כרגיל. אם הם יתקרבו אליך אני אופיע. אל תדאגי.'

שרה ידעה שהוא לא מנסה להרגיע אותה במילים האלה, אם היה מנסה הוא כנראה גם היה מצליח.

'כדאי שאחזור הביתה.' אמרה לו, מנגבת את דמעותיה בשרוולה. 'אני אהיה בסדר אם אני יודעת שאתה שומר עלי.'

היא חיבקה אותו בעדינות והחלה ללכת הביתה.

האדון רצה לעצור אותה, אך היא כבר היתה רחוקה כאשר הוא לחש לה 'אני אשמור עליך, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.'

הוא לא ידע כמה צדק.

מקווה שלא התייאשתם מלחכות לפרק הזה ^^

שלכם עד הפעם הבאה

SaraChan