השמיים הם הגבול- סיפור בהמשכים (:

פרק שתיים עשרה:

נעמי-

"תעוף מימני זונה" אמרתי "זונה?" הוא אמר בזלזול "כן זונה ממין זכר" "מי שמדברת" הוא לחש "עוף מימני טיפש" "אב לעוף מימך נועמי? כמו שאת העפת את המחשבות על ג'ניפר שהזדיינת איתי?" "תעזוב אותי מקס" "נכון כמו שעשיתי שלשום" נחרדתי למחשבה הזאת ופשוט הרמתי את רגליי והתחלתי ללכת לכיוונו של צ'ייס "מה את רוצה נעמי?" "איפה אח שלך?" שאלתי "בבית" צ'ייס ענה באנחת יאוש "הוא לא מתכוון לבוא לבית ספר?" "הוא נושר מהלימודים" צ'ייס אמר ואני נחרדתי, עניי נפתחו לרווחה והבטתי בו במבט הלם "מה את בהלם? מה את רוצה שנחייה ברחוב? בלי כסף? מישהו צריך לעזוב את הלימודים כדי שנוכל לחיות" "אתה לא רציני" קבעתי וקמתי ממקומי והוא אחרי "לאן?" "לאחיך" אמרתי והתחלתי לרוץ לפני שהוא יתפוס אותי הוא כמובן יכעס ואני לא אענה אני גם אסרב ללכת גם אם הוא יסלק אותי,

אל-

לקחתי לעצמי עוד כוס מים וחזרתי לחדר שלי, הבטתי בעצמי ברחמיים עצמאיים במראה שלנו. עניי הכחולות היו עכשיו כבויות ולרגע חשבתי שהן שחורות מרוב הכאב שהיה בהן החיוך שלי שתמיד היה על פניי בגלל הצניות המוגזמת של אחי הקטן ירד. זיפים של יומיים החלו להצטבר על פניי אבל לא היה לי חשק לגלח אותם לא היה לי חשק לטפח את עצמי כאילו ואני גם ככה מטופח. זה גרם לי להוציא צחוק מריר ואז להוריד את המבט מהמראה לכיוון שיאריות הזכוכיות שהיו על הרצפה מאתמול ואף אחד לא תכנן להרים, נאנחתי ושתיתי את המים שלי בגועל, לא בגלל הטעים המגעיל שאליו התרגלתי אלה מגועל בגללי מהדמות שנצבה בפניי במראה מכל מה שהפכתי להיות נגעלתי מהצורה שבה אתמול הצגתי את עצמי בפני נעמי וצ'ייס ובמיוחד מהצורה שבה התייחסתי לאחותי הקטנות שאני צריך לתת להן אהבה ותמיכה. אני אב ואח גרוע. החלטתי לפצות אותן, אני אקרע את עצמי בעבודה קשה אני לא אהיה בכלל בבית אני לא אשן אני אעבוד ואעבוד רק בשביל שלהן יהיה הכול!
פתאום היו דפיקות בדלת, אם צ'ייס הבריז אני אכה אותו ואני לא מפחד. אני אגרום לילד הזה להצליח בכל דרך, העתיד שלי כבר מת נזרק לקרשים אך הוא? הוא יכול להצליח ובגדול יש לו ראש טוב הוא פשוט לא מנצל אותו.
חבל שאני לא מבין דברים בכזאת קלות ויכלתי לעזור לו בשיעורי הבית שהוא לא מתכוון לעשות. התהלכתי בשקט לכיוון הדלת הייתי רק עם בוקסר עליי ופתחתי את הדלת, נעמי עמדה שם מבטה היה מזועזע ואני גיחכתי "מה את עושה פה?" שאלתי בזלזול "אני יכולה להיכנס?" "אם אני אגיד לא זה יעצור אותך?" שאלתי שאלה רטורית והסתובבתי חזרה לחדר משאיר את הדלת פתוחה כדי שנעמי תיכנס הדלת נסגרה ושמעתי את צעדיה של נעמי אחריי היא הביטה בחדר שהיה מבולגן ואז הסתכלה על שאריות הזכוכיות שהיו על הרצפה "אתה שתית? אתה לא מסריח מהלכוהול" נעמי קבעה "הלוואי והיה לי כסף כדי לקנות שתייה חריפה" אמרתי ונעמי בלעה את הרוק שלה. התיישבתי על המיטה ונעמי היבטה בי במבטה היא נראתה מהוססת "אני לא נושך" אמרתי והיא התיישבה בשקט "אני.. אני חייב לה התנצלות על אתמול" אמרתי למרות שלא רציתי להתנצל לא רציתי לראות את נעמי יותר בחיי היחידה שיודעת את הסוד שלי הראשונה שראתה אותי בוכה בפעם הראשונה בשנתיים האחרונות. למה דווקא היא?! למה דווקא לילדה הכי כוסית, מקובלת, עשירה ומפונקת בשכבה התחברתי?! לא יכולתי למצוא לעצמי מישהו יותר טוב? מישהו כמוני? אה כמובן אין אחד כזה.

"התנצלות?" נעמי נראתה המומה במעט "התנהגתי בצורה מגעילה-" "תפסיק כבר! אוח אל אתה יותר מידי מושלם!" נעמי אמרה וגרמה לי להסמיק, היא גיחכה וליטפה את פניי "אני זאת שצריכה להתנצל תראה לאיזה מצב הכנסתי אותך.. ולא רק אותך את כל האחים שלך והכול בגללי" חייכתי אליה וזה גרם לי להרגיש יותר טוב, לפתע הבטתי בעצמי ונזכרתי במה אני לבוש, קפצתי במקומי והתקדמתי לכיוון הארון "אם לא אכפת לך?" שאלתי ונעמי החלה לצחוק "גם ככה ראיתי אותך חצי ערום" היא גיחכה ויצאה מהחדר בעוד אני מסמיק התלבשתי במהירות ואז קראתי לה להיכנס, היא חייכה אלי וזה גרם ללב שלי לדפוק במהירות מה לעזאזל עובר עלי?!
"תגיד?" נעמי שאלה ואני חיכתי שהיא תשאל את השאלה שאמורה להגיע "למה אתם גרים לבד? לא לקחו אותכם לאיזה משפחה שתטפל בכם או דוד מרחוק?" היא שאלה והחיוך ירד מימני "נעמי-" "אל אני שונאת סודות בבקשה תגיד לי" "נעמי את לא צריכה לדעת על זה" אמרתי בכנות "נכון אבל אני יודעת אז אני חושבת שבכל זאת מגיע לי כמה הסברים.." "תראי נעמי, אני לא חייב לך כלום ובבקשה עזבי את זה, גם ככה לא היית אמורה לדעת את זה" אמרתי לה. "אבל אני כבר יודעת לא? אז מה הבעיה שלך לספר לי?" שאלה אותי בכעס, "ככה נעמי, פשוט ככה, אני לא חייב לך כלום, עזבי את זה." אמרתי לה, "אל, אתה תצטרך לספר לי מתישהו לא?" שאלה, "אולי, וגם זה לא בטוח." אמרתי לה. "אל, תספר לי כבר!" דחקה בי. "אני לא רוצה! מה את לא מבינה?" שאלתי אותה. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך לספר לי כי אני כבר יודעת!" נעמי צעקה "נעמי את לא אמורה לדעת מזה יצא במקרה שידעת כי התעצבנתי וסיפרתי לך!" אמרתי לה "אתה מצטער על זה שסיפרת לי?" היא שאלה פגועה. "לא אני לא מצטער אבל גם לא מרוצה כי כבר שנתיים שלמות אני שמרתי את זה לעצמי ופתאום את באת!" צעקתי "נו זאת התקדמות שאמרת לי! אולי גם תלך להגיד לעובדת סטציאלית" נעמי שאלה "לא!! נעמי אסור לך לספר את זה לאף אחד שמעת!? אף אחד! ובטח שלא לעובדת סטצאלית!" אמרתי לה מחזיק אותה חזק על הקיר והידיים למעלה.

נעמי:

הוא הצמיד אותי לקיר ועמד צמוד אליי, הבטתי בעיניים הכחולות שלו ופשוט נישקתי אותו, הוא נצמד אליי זורם עם הנשיקה ומניח את ידיו על מותני בעוד ידי נכרכות סביב צווארו.

אל:

אחרי שהבטנו זה לזו בעיניים היא פשוט נישקה אותי, לקחו לי כמה שניות להבין מה קרה פה ואז כשחזרתי לעצמי זרמתי עם הנשיקה,  הנחתי בעדינות את ידי על מותניה והיא הניחה את ידיה על צווארי, המגע של העור שלה על צווארי העביר בי צמרמורות נעימות, התנתקנו אחד מהשני ואני חייכתי חיוך רחב וכך גם היא, הרחקתי ממנה במעט ופתאום נפתחה דלת חדרי, "אל למה מרוח לך על כול השפתיים אדום? אה ונעמי למה פתאום כול האודם שלך נמרח? למה את פה עם אל בחדר סגור? אני עוד עלול לחשוב שאחי הגדול איבד את בתוליו בהברזה הקטנה שלכם" צ'ייס אמר "בהברזה שלנו? מה אתה בדיוק עושה בבית? אני לא חושב שסיימת ללמוד." אמרתי לו בכעס. "רק רציתי לראות מה קורה איתכם." אמר לי בחיוך "אנחנו בסדר, תודה ששאלת, עכשיו תחזור לבי"ס אתה צריך ללמוד." אמרתי לו ותפסתי בידו מוביל אותו אל מחוץ לחדר. "אני לא חוזר אם אתה לא חוזר." אמר "אני לא אחזור, אתה יודע את זה, אני צריך לדאוג לכם, ובגלל זה אני לא חוזר לבצפר, אבל אתה כן תחזור, ותזהר ממני אם לא." אמרתי "מה תעשה לי? תרביץ לי?" התגרה בי "כן, אני רציני." אמרתי, שוכח לרגע שנעמי גם שם. "אתה לא מסוגל." אמר "רוצה לראות שכן?" שאלתי ורדפת אחריו בכל הבית. שמעתי גיחוך מהצד והתבוננתי בנעמי. "מה קרה?" שאלתי "כלום, אתם מצחיקים אותי עם ההתנהגות הזאת שלכם." אמרה בחיוך קטן. "אני שמח שאני מצחיק אותך." אמרתי לה. "טוב, אז נראה לי שאני אלך, נדבר." אמרה לי והדביקה לי נשיקה קטנה ויצאה צ'ייס הביט בי וחיוך ענקי עלה על פניו, רצתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה "נעמי!" צעקתי וזאת הסתובבה אלי סמוקה "חכי רגע" אמרתי והתקדמתי לכיוון המבטח ותפסתי באוזנו של צ'ייס שהחל לצרוח מכאבים "תקחי אותו לכיתה שלו?" שאלתי "סמוך עלי" נעמי תפסה באוזן השנייה וכך עמדנו כדקה מושכים בשתי אוזניו של צ'ייס "טוב תתנשקו ותשחררו את האוזניים שלי אני אמור לשמוע בעזרתן!" צ'ייס צעק ואני ונעמי הסמקנו הפעם אני התקדמתי ראשון והיא השלימה את הפער בנינו לנשיקה קצרה, לא הבנתי בזה כל כך כי מגיל חמש עשרה כל מה שהיה בראש שלי זה איך לטפל במשפחה שלי וחיי הרומנטיים היו כבויים עד לרגע זה.

נעמי-

קמתי בבוקר מהצלצול של השעון המעורר שלי וקפצתי מהמיטה, אחרי שאתמול אני ואל התנשקנו הייתי בשמיים אפילו לא הקשבתי לצ'ייס שמשכתי אותו דרך האוזן שלו לכיתה שלו. כל הדרך הילד חפר והחל לשיר לי שירי אוהבים כדי לעצבן אותי אך אני? התעלמתי לא כי רציתי אלה כי לא הייתי איתו הייתי בעולם משלי עולם טוב כזה שאני עם אל נהנית מכל רגע איתו נמצאת איתו דואגת לו כאשר הוא הולך לעבודה ודואגת לו כאשר הוא ישן בבית ושומר על אחיותיו. התארגנתי ותכננתי להתלבש יפה. אולי יש סיכוי שאל יבוא היום ללימודים?
הוצאתי את הבגדים הכי יפים שלי ואז נזכרתי בכך שלאל אין בגדים כאלה מרשימים ויפה כמו שלי יש, אולי אני אקנה לו משהו?
החזרתי את הבגדים בתחושת ביאס והוצאתי בגדים פשוטים כאלה שאם אל יגיע לבית ספר אני לא אתבלט לצידו ונראה מתאימים אחד לשני כמו שהרגשתי בלב שלי.

אל-

משהו נפל על פניי ואני קמתי בבהלה מהכרית הנוחה שלי צ'ייס זרק לכיווני בגדים ואני הבטתי בו מהמיטה כאשר הוא עומד רק עם בוקסר לגופו ומבלגן את הארון שאני סידרתי.
"מה אתה מפגר?!" צעקתי וצ'ייס קפץ במקומו "לא רק עוזר לאחי הגדול להראות יפה ליד החברה הכוסית שלו!" צ'ייס ענה ואני קפצתי מהמיטה גם אני עם בוקסר. הפעם לא עניין אותי שאנחנו שתי גברים שישנים במיטה זוגית הייתי מאושר מידי מהנשיקה שקיבלתי אתמול. התנשקתי כבר פעם בחיי שהייתי בן שלוש עשרה עם ילדה אחת שנישקה אותי בטענה שהיא אוהבת אותי אבל הייתי קטן ולא ידעתי מה זה אהבה ופשוט סילקתי אותה מימני.
היום אני מצטער על הרגע שבו לא ניסתי לגרום לחיי האהבה שלי לחיות במעט כי היום אין לי זמן וכוח בשביל זה. "תעזוב את זה!" ציוותי עליו והוא השמיט את החולצות מידיו "אני לא הולך לבית ספר זוכר?" שאלתי ופיהקתי, עבדתי כל הלילה אבל זה לא הפריע לי המחשבה על נעמי עוררה אותי. "אתה לא רוצה לראות את חברה שלך?" הסמקתי "אנחנו לא חברים" "לא סתם התנשקתם" צ'ייס ענה לי, לרגע המחשבה שאני אראה את נעמי היום פיתתה אותי אבל אני צריך לצבור כוחות כדי לעבוד היום "אני לא חושב שאני בא.." אמרתי "טיפש חברה שלך בבית ספר ואתה מעדיף לישון מאשר להיות איתה ביום הראשון שאתם ביחד?" צ'ייס שאל והוא צדק פעם ראשונה בחיים שלו. היא חברה שלי, נעמי, הבחורה הכי כוסית בשכבה חברה שלי, שלי, של אל לוי, "טוב." אמרתי ועל פניו של צ'ייס עלה חיוך מנצח, הוצאתי בגד מהארון שלי "לא,לא,לא!" צ'ייס צעק ואני הסתובבתי אליו בפרצוף שואל "את זה, אתה לא הולך ללבוש" הוא אמר "אני כן" עניתי לו "לא!! אתה הולך ללבוש מה שאני יוציא לך מובן?!" הוא צעק עלי ואני נרתעתי לאחור בזמן שהוא מבלגן את כול הארון שלנו ושכמובן אני אסדר אותו כי אם לא אני אז מי?.
הוא הוציא לי חולצה לבנה מקושקשת וג'ינס, איפה לעזאזל הוא מצא אותם!?
"מאיפה זה?" שאלתי אותו והוא נאנח "אמא קנתה לך, שהיא הייתה עדיין בחיים ואתה לא רצית את זה אחרי המקרה..-" "אני לא לובש את זה" קבעתי "אל, אמא לא קנתה את זה כדי שזה יהיה זרוק בסוף הארון, היא קנתה את זה לבן שלה, שייהנה, שישוויץ במה שיש לו" צ'ייס אמר "תגיד אם אתה באמת חכם, למה אתה מקבל רק נכשלים?" שאלתי אותו "כי אני חכם במה שצריך" הוא חייך אלי "אה ובגדים וכסף ובחורות זה דברים חשובים אבל מתמטיקה ואנגלית זה בכלל לא חשוב נכון?" שאלתי אותו מחייך והוא התחיל לצחוק "קלעת בול, יאללה עכשיו מספיק ירידות אלי עוף להתלבש" הוא אמר לי ואני לקחתי מידיו את החולצה והתחלתי להתארגן,לשדר את שיערי הבלונדיני לצד עם הפוני שכמעט אף אחד לא הבחין בו כי אני לא ממש השקעתי בבקרים לסדר אותו, אני הייתי ההפך הגמור מצ'ייס הוא היה מתארגן שעה ואני מה שהספיק לי זה רק מקלחת קרה בבוקר כוס חלב ולשים עלי משהו שזרוק על המיטה, אבל היום, אני לא מאמין שאני אומר את זה התארגנתי יותר מצ'ייס, גאווה?.

מה אתם אומרים ? ;]