השמיים הם הגבול- סיפור בהמשכים (:

הי [:

אז ככה, אני בתחרות כתיבה ואני יפסם כאן את הקטעים שלי.

אני מאוד מקווה שתאהבו אותם כמו שאתם אוהבים את הסיפור, זה מאוד ישמח אותי[:

ומקווה שאני יעבור לשלב הבא D:

הנה הקטע, קצת טרגדי אבל תישרדו D:

בית ספר-

רן-

נמאס לי להיחשב כבריון שמציק לילדים חדשים או סתם ילדים בלי חברים.

אני נראה כך אך אינני כזה, אף אחד לא מכיר אותי באמת, כי אין אחד שינסה להכיר, כולם מחשיבים אותי כבריון בגלל המראה שלי ושופטים אותי לפי כול מה שכולם אומרים, לאף אחד אין אפילו את האומץ לשאול אותי מה שלומי או לנסות להתחבר אלי.

כולם חושבים שמה שאחרים שופטים את אותו בנאדם זה מה שהוא, אז צר לי לאכזב את אלה שחושבים ככה, זה ממש לא נכון, האנשים ששופטים אותך לפי איך שאתה הולך במסדרון או איך שאתה מדבר עם כמה אנשים שהסתכסכת איתם הם לא באמת מנסים להכיר אותך.

ישבתי ובהיתי בשמש שמציצה מהחלון של הכיתה ונזכרתי ביום הראשון שלי בבית ספר.

-פלשבק-

התהלכתי במסדרון של כיתה י', הבית ספר היה כול כך גדול שאפשר ללכת לאיבוד רק מלחפש את השירותים.

המחשבה שלי נעצרה ומצאתי אותי על הרצפה המלוכלכת, מנסה למצוא את עצמי.

מישהו הושיט לי את היד לעזרה והרמתי את מבטי אליו, זה היה הוא, הילד שתמיד מירר את חיי ביסודי, לא חשבתי שאני אראה אותו שוב, לפחות קיוויתי לכך.

"אתה." הוא אמר ואני הורדתי את ראשי מפחד, לא יכולתי להסתכל לו בעניים, הוא הפחיד אותי.

"אני לא מאמין! רן חדד!" הוא אמר ואני הרמתי אליו מבט, "מה עם אחותך החולה? עדיין חיה או שלהגיד קדיש?" הוא התגרה בי בצורה הכי מגעילה שיכולה להיות, אחותי היא חולת סרטן והמצב שלה לא הכי טוב אבל אנחנו מקווים שהכול הסתדר, אבל על מה שהוא אמר לי עכשיו, לא יכולתי שלא להחזיר לו.

"תסתום" אמרתי לו והפנתי אליו מבט מאיים, הוא הרים גבה והעביר אלי מבט שואל, אני קמתי על רגליי "אתה לא תגיד שום מילה על אחותי שמעת?!" צעקתי אליו ופתאום היה נראה שזה כמו הופעה של זמר מפורסם מרוב כול הקהל שהיה סביבנו.

"אתה אומר לי מה להוציא מהפה שלי ואל מי?" הוא שאל ואני הנהנתי, הוא פתח את פיו ומננו יצא צחקו שופע וזה רק עיצבן אותי יותר.

"רנצ'וק חמודי, אני מאחל לך ולאחותך רק רע, אופס, אמרתי משהו על אחותך בטעות, מחילה?" הוא שאל ולפני שמישהו ניסה לעצור את המריבה הוא ואני כבר היינו על הרצפה מכים אחד את השני.

אותו יום לא נגמר בצורה טובה, עדן, הילד שרבתי איתו, נפטר.

כול כך ייסרתי את עצמי על זה.

ההלוויה הייתה יום למחרת, הלכתי אך לא יכולתי להסתכל למשפחתו בפנים, התפללתי על קברו ולא האמנתי שזה אני גרמתי לזה, כאשר ראיתי את פניהם של משפחתו ועל כול הסבל שאני גרמתי להם ולעדן פשוט פרצתי בבכי ועפתי משם, לא יכולתי פשוט.

אחרי שבועיים שלא הייתי בבית ספר בגלל ההשעיה שהמנהל נתן לי חזרתי, התיישבתי במקומי מכוסה בכובע שהיה על הסוודר שלי והפוני על עניי, לא רציתי להסתכל לאף אחד בעניים.

הוצאתי את האוזניות שהיו בתוך אוזניי והבטתי על לירן שישב לידי, "אחי, מה פספסתי מהשבועיים שלא הייתי?" שאלתי וזה העביר עלי מבט שואל, לקח את חפצו וקם ממקמו, לא האמנתי שזה קורה, חרם? עלי?

"מה השעה?" שאלתי את איתי אך גם הוא לא ענה לי, צדקתי, זה היה חרם.

-סוף פלשבק-

ומאותו יום הכול התחיל, כולם פחדו לדבר איתי או בכלל להגיד לי בוקר טוב, לנסות להכיר אותי, לראות מי אני, לדעת מי אני.

אבל לאף אחד לא היה את האומץ ואת המילים הנכונות לעשות את זה, משם הדביקו לי את המילה ה'מתבודד', ההרגשה שאני לא רצוי עשתה אותי להיות כזה, הפסקתי להשקיע בלימודים והפסקתי לנסות אני להתחבר לילדים, כול מי שהיה אומר מילה לא במקום הייתי צועק עליו למה? כי עיצבן אותי ההרגשה שהוא אומר את זה על בנאדם שמילה אחת לא החליף איתי.

מקווה להתחיל את השנה הבאה בטוב, להשתנות, שאנשים ילמדו ויכירו אותי כי אם לא? זה יהיה השם שלי, לתמיד.

-כעבור שנה-

"ידעתי שאתה מסוגל רן, תמיד האמנתי בך" היא אמרה לי בחיוך ואני החזרתי, היא הגישה לי את תעודת הגמר ואני לקחתי אותה בגאווה.

 אני לא מאמין שאני מסיים את התיכון עם שם אחר, לא השם שהיה לי לפני כמה חודשיים, אני כבר לא הילד הרע, אני לא הבריון ואני לא המתבודד, אני רן חדד.

מקווה שאהבתם [:

*הפרק יעלה מחר בערב*