השמיים הם הגבול- סיפור בהמשכים (:

הי ואוו ! תודה על כול התגובות ! לא חשבתי שאני יגיע בכלל ל 50 !

אז הנה עוד פרק ארוך ;]

הפרק:

אל
הייתי כזה שבור, היא הנעמי הזאת הבוגדת הקטנה הצליחה לשבור אותי בכמה דקות מה שלא קרה במשך שנתיים שלמות שהיו הכי קשות בכל החיים שלי, היא ישבה שם מפוחדת ומבוהלת כנראה שמימני בעוד אני הולך אל המטבח ומוזג לעצמי מים, התרגלתי לטעם המגעיל ושתיתי את המים להרגעה.
נעמי קמה ממקומה ונעמדה לצידי משפילה את מבטה שהיה לבן כמו שלי.

"אל-" "תלכי נעמי" קולי פתאום היה חלש "תלכי" הרגשתי שאני מתחנן שהיא תעזוב את הבית שלי, של ההורים שלי שזה הדבר היחיד הטוב שהם השאירו בשבילנו.
"רק רציתי להגיד שאני מצטערת" "בי" עניתי חלושות והיא הרימה את מבטה שלי "אל" דמעות החלו לצאת מענייה "זה לא הזמן המתאים לבוא שאני אנחם אותך, את מוזמנת ללכת נעמי יש לי עבודה ללכת אליה בשביל שאני אקבל כסף כדי לפרנס את האחים הקטנים שלי שזקוקים לאוכל ולמים ולימודים והשכלה וגן ואהבה שאני! מביא להם לבד! עכשיו את יודעת הכול, עכשיו את שמחה?" "לא" היא החלה לבכות ולהישבר "זה כבר לא מעניין אותי" אמרתי "אל בבקשה אני-" "בי נעמי שהיה לך הצלחה בכל מה שתרצי, אה נכון את תצליחי בכל מה שתרצי כי לך יש הורים מאוד עשירים שיכולים לממן לך הכול" אמרתי ברחמים עצמאיים "אל תפסיק בבקשה" "תפסיקי את! תפסיקי את עם המבט המתנצל והמלא רחמים האלה! כי אני לא זקוק לרחמים שלך נעמי יש לי מספיק משלי" הודיתי מלא בכעס, מלא ברחמים עצמאיים, מלא בטיפשות, בחוסר אחראיות שאני מתוודה ככה בפנייה עברו כמה דקות וצ'ייס חזר עם הקטנות, ג'ן וקים הביטו בי העברתי את מבטי אליהם והחזרתי אותו לנעמי שעמדה ובכתה מולי, עקפתי אותה והלכתי לחדר בלי חיבוק אחד או נשיקה שהבאתי לשתי האחיות הקטנות שלי.

נעמי-

בכיתי, הוא התנהג אליי ואל צ'ייס ולאחיותיו הקטנות בזלזול אבל זה הגיע לי לפחות. גרמתי לו לכל כך הרבה עצב.
"אל כועס עלי?" ג'ן שאלה במבט פגוע "לא" צ'ייס ענה "הוא כועס על כולם" "למה?" קים שאלה "כי כואב לו" צ'ייס ענה בשקט. הבטתי בהם כל כך מחוברים אחד לשני כל כך אוהבים אחד את השני למרות שאין להם כולם הם מחוברים אחד לשני.
"תודה צ'ייס ואני מצטערת על הכול, באמת" התקדמתי אל הסלון והרמתי את התיק שלי "ניפגש בבית ספר" אמרתי וצ'ייס הנהן התקרבתי לכיוון הדלת מוחה את הדמעות של עצמי "חכי." שמעתי את צ'ייס הוא הרפה משתי הקטנות והתקדם אליי "תביטיחי לי משהו" קולו עכשיו היה מתחנן, הרגשתי רע שהוא עומד במצב הזה, הנהנתי בשקט.
"אל תספרי לאף אחד" "אבל-" "תבטיחי" צ'ייס שאל ואני הנהנתי ויצאתי מהבית במהירות מנסה להקל את כל מה שעבר עלי ביום הנוראי הזה.
כל כך הרבה דברים התבררו לי עכשיו, כמו פאזל שהיו חסרים לו חלקים ואל הוא זה שהביא לי את החלקים החסרים הכול היה מסודר אצלי בראש.
כמובן בנוסף לפאזל הזה הגיע לראשי פאזל חדש- שאלות חדשות, הסברים חדשים שחששתי לבקש מה קרה להוריו של אל? איך הם מתו ואף אחד לא מודע לזה? למה כל המשפחה נמצאת ככה ללא הורים? איך הם חיים? מה הם עושים?, הראש שלי התפוצץ.

אל-

ישבתי על המיטה שלי בחדר, ידי מאחורי ראשי ועניי מביטות בתקרה הלבנה, דמעה אחת חמקה אל עניי ואני ניגבתי אותה וקמתי ממקומי כאשר אני מרים את הכוס מים שלקחתי איתי לחדר ושתיתי מימנה כאילו היא תעזור לי זרקתי את הכוס על הרצפה והיא התנפצה בכוח ושאריות זכוכיות התפזרו ברצפה כאשר אני מתחיל לבכות שוב כמו ילדה קטנה. לעזאזל איתי! שנתיים שמרתי הכול! מה קרה עכשיו?!
"אל?" קולה של ג'ן נשמע ואני הסתובבתי במהירות אל ג'ן שעמדה בכניסה לחדר "מה?" שאלתי בבכי, היא התקדמה אלי בשקט "תיזהרי יש זכוכיות" אמרתי והיא קפצה על המיטה ואני תפסתי בה והרמתי אותה אל חיקי, מחבק אותה בחוזקה בוכה לאחותי הקטנה שאפילו לא מבינה את פשר הבכי וההתנהגות המגעילה שלי אך היא ניגבה את הדמעות שלי וחיבקה אותי כמו שרק אחות טובה יכולה לעשות "אל" ג'ן אמרה וראיתי שגם ענייה מתמלאות דמעות "מה?" שאלתי בקולי הרועד
"אל תבכה" היא ביקשה "בבקשה" חיבקתי אותה בחוזקה "אל תבכה!" ג'ן צעקה בתוך החיבוק שלי ואני הרחקתי אותה מימני "למה אתה בוכה?" היא שאלה
"כי אני עצוב" עניתי
"אז אל תהיה עצוב! אל שמח!" ג'ן צעקה ואני הוצאתי חיוך קלוש אל עבר אחותי שלא מבינה כלום
"למה אל עצוב?" ג'ן שאל ואני גיחכתי 
"אל מתגעגע לאמא ואבא" "גם ג'ן מתגעגעת"

"וגם צ'ייס מתגעגע" צ'ייס נעמד בפתח הדלת כאשר קים על גבו "וגם קים!" קים צעקה ואני גיחכתי, צ'ייס הביט בשאריות הכוס שעל הרצפה והחזיר את מבטו אלי "שחררתי עצבים" עניתי וצ'ייס חייך אלי "מתי שבא לך רק תשאיר לנו במה לשתות מים" חייכתי וצ'ייס וקים עלו על המיטה והתיישבו לצידנו, קים קפצה עלי וחיבקה אותי כמו ג'ן "אני גם יכול לחבק אותך?" צ'ייס שאל "רק עם תצהיר שאתה סטרייט" גיחכתי והוא הצטרף לחיבוק הגדול של כולנו

צ'ייס-

"ג'ן!" צעקתי אך זאת המשיכה לקפוץ על גבי אני בסוף אהפוך למשותק בגללה.
צחקתי והסתובבתי מהשכיבה על הבטן שלי לגב וג'ן נפלנו על קים ואל.
אחרי שאתמול אל בכה כולנו באנו לחדר שלו והיינו איתו, הבנות נרדמו אצלנו אז אל אמר לי לישון איתם והוא הלך לעבודה, בערך בחמש וחצי בבוקר הוא חזר, שמעתי אותו אל המשכתי לחבק בחוזקה את קים שישנה לצידי "צ'ייס!" אל הרים את מבטו אלי "זאת ג'ן!" הגנתי על עצמי וג'ן החמיצה פנים "לא נכון! זה צ'ייס!" ג'ן צעקה, קים הרימה את מבטה השואל אלינו ואני פשוט תפסתי בשתיהן וחיבקתי אותן בחוזקה "אתן יודעות שאסור לשקר נכון?" החלטתי להעביר להן שיעור קטן
"לשקר אין רגליים!" קים אמרה ואני חייכתי "נכון אז ג'ן מי עשה פה בלגן?" שאלתי
"שתינו" צ'ייס אמר ואני הבטתי בו "ג'ן קפצה אלי ואני הפלתי אותה עליכם"  

אוקי יאללה יש לכן גן ללכת להתארגן" אל אמר ושתי אלו קפצו מימנו והלכו למקלחת שלהן, הבטתי באל וזה נאנח
"מה? חמור" הוא שאל ואני גיחכתי
"איך אתה?" "בסדר" אל הניח את ראשו על הכרית "אתה לא נראה כזה" אמרתי וזה העביר את מבטו אלי "זה שאי לא נראה טוב זה בגלל שכרגע עבדתי כול הלילה" אל אמר ואני לא האמנתי לו, נעמי הייתה חשובה לו והוא כול כך פחד שהיא תדע את קורות חייו וכול החששות והפחדים שלו פשוט קרו בלי להשאיר ספק הייתה לו סיבה לכעוס, הוא פחד שעכשיו שהיא יודעת עליו הכול היא תתייחס אליו אחרת.
והאמת, זה היה גם הפחד שלי.

הרי מי לא ירחם על נער קטן שהוריו נפטרו שהיה בסך הכול בן שלוש עשרה? מי לא ירצה לקום לנער הזה ולחבק אותו עכשיו להעניק לו את אהבה הורית שהוא לעולם לא יוכל לקבל בשנית.
אם לא הייתי אני, הייתי מרחם על עצמי למרות שעכשיו לא חסרים לי רחמים עצמאיים.

"נו תקום" התחננתי בפני אל "לך צ'ייס אני עייף מידי" "אתה תבוא אחר כך?" "לא חושב אני פורש מהלימודים" הייתי המום, אל הנער שדוחף אותי להצליח ולא לוותר עושה את זה בעצמו.
"חשבתי שבתור אח גדול אתה צריך להביא לי דוגמא" אל לא ענה והמשיך לישון על המיטה הנוחה בעוד אני יוצא מהחדר יצאתי מהגן של הקטנות עדיין חושש מלהגיע לבית ספר אבל אם אל לא עושה את זה אני אעשה את זה בשביל שתינו.
היה בי את הדחף והרצון שהשתלט על גופי ורצה לחזור הביתה ולתת גאווה לאל, אתמול רק הבנתי כמה כן קשה לו משהו שהוא ניסה להסתיר במשך שנתיים שלמות, רציתי להביא לו נחת הרגשתי כמו בן רע ששבר את אביו שוויתר עליו אך במקרה הזה אל וויתר על עצמו ואני זה שרציתי לעודד אותו.
נעמדתי בכניסה לבית ספר עם מבט אדיש על פניי מפחד להיתקל בנעמי שלא איחרה להופיע בצעדי הכושלים לעבר המבנה הגדול ולעמוד מולי לעצור אותי מלהיכנס לתוך המבנה הגדול, המבט האדיש עדיין היה על פניי ונאנחתי שראיתי אותה וניסתי לעקוף אותה אך היא עצרה בעדי "מה?!" כמעט צעקתי ונעמי נרתעה במעט
"מה שלומך?" היא שאלה "מצוין את לא צריכה לדאוג לי" "ואל?" היא שאלה "מה אכפת לך מאל?" שאלתי בכעס "אחרי אתמול-" "נעמי אחרי אתמול לא היית צריכה בכלל להתקרב אלינו יותר" אמרתי בכעס ועקפתי אותה בדרך לכיתה אך היא המשיכה ללכת אחרי בצעדים איטיים ומפוחדים "מה איתו?" "לא עניינך" "נו צ'ייס!" היא ביקשה ואני הסתובבתי אליה עומד במקומי מחכה לדבריה "איפה הוא? למה הוא לא בא איתך?" "עוד הפעם את רוצה לדעת את באמת נעמי? מספיק הסתבכת פעם קודמת" אמרתי באיום ופתאום לפני ששמתי לב יד אחת של מקס הייתה מונחת בכוח ולחצה על כתפי בעוד יד שנייה עטפה את נעמי במהירות
"יש צ'ייס בעיות עם נעמי?" מקס שאל ואני הבטתי בנעמי בשנאה רבה בעניים הורדתי את מקס מימני "תשאל את חברה שלך" אמרתי והסתובבתי ללכת

מקווה שאהבתם D: