"אל?" נעמי שאלה אותי בין דמעות הבכי המרירות שיצאו מעניי, לא עניתי "אני מצטערת" היא אמרה בלי לחכות לתשובתי, קמתי משתחרר מהחיבוק שלה, תפסתי בזרועתייה בחוזקה רבה והצמדתי אותה לארון החום "אח" היא הוציאה אנחת כאב, שחררתי יד אחת שלי מימנה והרמתי את מבטה אלי מחזיר את היד שלי לאחוז בזרועתייה בחוזקה לא משחרר, היא הביטה בי במבט עצוב ומאוכזב "נעמי!" צעקתי "מה?" היא הפנתה את מבטה מימני "תסתכלי עלי" אמרתי אך היא לא החזירה את מבטה "תסתכלי עלי!" צרחתי ונעמי החלה לבכות בעוד היא מרימה את מבטה חזרה אליי "את לא מספרת על זה לאף אחד!" אמרתי בכעס "לאף אחד שמעת?!" צרחתי ונעמי הנהנה בפחד תוך כדי בכי, היא הרימה הביטה עמוק לתוך עניי ואני שחררתי אותה נאבק בדמעות המרות שלי בכול הכוח אך ללא הצלחה, הן יצאו מעצמן מהכאב ומהחור שהיה בתוך ליבי.
שנאתי את עצמי על הצורה בה התנהגתי אל נעמי, שנאתי את עצמי שלא יכולתי להתאפק ולא לבכות, שנאתי את עצמי בגלל מי שאני- ילד חנון שאף אחד לא סובל עובד בלילות ובקושי לומד, לא מצליח בשום דבר בלימודים והחיים התאכזרו אליי בצורה הכי רעה שיש, בצורה הכי כואבת. יופי רחמים עצמאיים זה מה שחסר לי עכשיו.
צ'ייס נכנס לבית ושמעתי את הטריקת דלת "אחי אני יודע שהברזת אל תנסה להתכחש" הוא צעק ונעמד בפתח הדלת, הוא הביט בנעמי שבכתה ואחזה בידיה שהיו עם סימנים אדומים של הידיים שלי שאחזו בה ומיד שמבטו הועבר עלי הוא נחרד, הוא רץ אלי ונעמד לצידי מחבק אותי פוגש בפניי שבכו "מה קרה?" הוא שאל, איך התחלפנו בתפקידים? הוא לא זה שאמור לבכות שעוד אני זה שצריך לנחם אותו?
"לכי מפה" אמרתי לנעמי בכעס אך כל מה שיצא מפי היה קול רועד ושבור מלא בבכי ודמעות שיורדות ללא הפסקה "אל תסלק אותה" צ'ייס אמר "רבתם? התנשקתם? מה קרה?!" הוא צעק את החלק האחרון של המשפט אך אנחנו המשכנו לבכות, מביטים זה בזה במבטים מלאי רחמים, אני מלא רחמים עצמאיים והיא זאת שמרחמת עלי, וזה ממש חסר לי שירחמו עלי.
"תלכי מפה!" צרחתי עליה, צ'ייס נרתע מימני הוא בחיים לא ראה אותי במצב כזה ואפילו אני לא הכרתי את עצמי לרגע, נעמי הופתעה ופנייה נהיו לבנות כסיד, היא הרימה את התיק שלה והחה לצאת בצעדים איטיים מהחדר "מה אתה אידיוט? צ'ייס שאל וקם אחריה, אני כבר לא יודע מה קרה עם שתי אלה אחר כך כי אני קמתי בכוחות האחרונים שנשארו כי ונעלתי את הדלת נותן לעצמי ליפול על המיטה ולבכות, לשחר הכול.
צעקתי, צרחתי בכיתי, פתחתי את הארון בגדים בחלק שבו היו את הבגדים שלי ושל צ'ייס והתחלתי לבלגן הכול להפיל הכול על הרצפה לא מעז לגעת בגדים היפים של אמא שלי, בשמלות המהודרות אותן לבשה לאירועים חגיגים, את החליפות היקרות שאבא שלי היה קונה בשביל הרצאות שהיה הולך אליהם וכנסים מכבדים.
אני לא מאמין שהם הלכו, הם הלכו מהעולם הזה משאירים אותי עם כל הצרות ובלגן עם שלוש אחים שאני צריך לטפל לקבל לידיי את כל אחראיות ההורים ובמלואה.
אבל לא מזה דאגתי ולא מזה חששתי, הכי כואב היה ההרגשה שאת האנשים שהביאו אותי לעולם אלה שאני הכי אוהב אני לא אראה יותר, אני לא אחבק יותר, הם לא היו שם לצידי כאשר אני אבכה הם לא היו לצידי כאשר אני אסיים תיכון בהצטיינות מה שלא יקרה לעולם בגלל העבודה שלי שאני צריך לבזבז בה את רוב שעות היום.
הם לא היו שם לצידי כאשר אמצא לעצמי אהבה ראשונה, הם לא יחבקו אותי ביומולדת והם גם לא יקנו מתנה. ביום שאתחתן אעמוד לבד בחופה, ביום שבו ייוולד להם נכד הם לא יכלו לחבק אותו כי הם פשוט לא היו שם, הם פשוט לא יחיו, הם ישבו להם בנחת מתחת לאדמה ללא אוויר וללא רוח חיים שתיתן להם להיות שם לצידי כאשר אני אצטרך.
צ'ייס-
ישבנו אני ונעמי בסלון אני מביא לה כוס מים חדשה כי השנייה נפלה מידה כאשר היא שמעה את אל צורח בתוך החדר.
בחיים שלי לא ראיתי אותו במצב כזה ופחדתי גם להיכנס ולראות אותו ככה, תמיד הוא זה שהיה חזק זה שעומד לצידנו ומחזק אותנו אומר שהכול יהיה בסדר. הוא שקרן כל כך טוב.
"אני מצטערת אני אנקה את זה" "לא צריך" שיקרתי, כאילו אני יודע איך מנקים? פאק אני חייב להפסיק עם הציניות הזאת לפעמיים.
"אתה לא הולך אליו?" נעמי שאלה בשקט ואני הנעתי בראשי לשלילה "אני בחיים שלי לא ראיתי אותו במצב כזה ואני גם לא רוצה לראות" הודיתי ונעמי הנהנה "הוא סיפר לך הכול?" שאלתי, מפחד לדעת מה אל גילה לה, מה היא יודעת עלינו. אולי הוא שיקר?
"כן" "מה הוא אמר?" "אני יודעת צ'ייס שההורים שלך.. נפטרו" היא אמרה, עקיצה בלב, הכאב הזה לעולם לא יעבור. עניי התמלאו דמעות ועכשיו הבנתי את אל שכעס ובכה. "הו.. אוקי" עניתי בקול חלש ונעמי הביטה בי "אל תבכה גם אתה" היא אמרה "בבקשה אני מצטערת הנה אני הולכת" נעמי קמה ואני איתה "אל תלכי, אני.. זאת לא אשמתך שאני רגיש" גיחכתי והיא לא חייכה אפילו "אתה לא רגיש צ'ייס" "מה שנוגע ל.." נעצרתי לרגע לוקח נשימה ארוכה "מה שנוגע להורים שלי כן" "אני מצטערת" נעמי אמרה "אני.." הדמעות יצאו מימנה שוב "אני החרכתי אותו לספר לי אני לא ידעתי שזה מה שקרה אני לא ידעתי שההורים שלכם נפטרו אני.. אני בנאדם כזה מגעיל! אני.. ואוח! הוא היה כל כך טוב אליי הוא ישב איתי והבריז איתי ועזר לי ועודד אותי ותראה מה עשיתי לו! אני! אני עשיתי הכול! אני בנאדם גועלי, אני כל כך רעה. לא מגיע לי להיות איתכם אתם כאלה טובים אלי" נעמי אמרה בלחץ ובבכי "זאת לא אשמתך נעמי את לא ידעת שזה מה שקרה להורים שלנו" "אבל תראה למה גרמתי" "את לא צריכה להרגיש אשמה, אל החזיק הכול בבטן שלו יותר מידי זמן" אמרתי ללא רגש והלכתי למטבח לוקח לעצמי כוס מים להירגע.
ישבנו אני ונעמי אחרי שהכרחתי אותה להישאר אצלנו. היא ואל חייבים לדבר.
אחרי חצי שעה יבשה ושקטה שאני והיא מביטים בטלוויזיה הישנה אל יצא מהחדר, הוא היה לבן כסיד, עניו אדומות מדמעות, הבטתי כמו ברוח כאשר הוא מביט בי בכעס.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להדליק את הטלוויזיה?!" הוא צרח עלי, פחדתי נשענתי על הספה מפחד לקום מימנה "אין לי כסף לשלם על התוכניות המפגרות שלך!" הוא צרח וגם נעמי נרתעה, הוא העביר את מבטו אלייה והיא לבשה הבעת הלם "את עדיין פה?" הוא שאל בזלזול, הוא לעולם לא מתנהג ככה, ההורים זה מה ששבר אותו?
אני לא מאמין על בנאדם כמהו, כזה חזק הוא לעולם לא הראה רגש אחד בפניו לא הראה דאגה אחת, הוא עבר הכול עבודה ביחד עם לימודים וכל זה שהוא צריך לסבול אותי את קים ואת ג'ן. את הכול הוא שורד, זה מה ששבר אותו? ועוד בכזאת מהירות ובכזאת צורה? "אל תירגע" ביקשתי בקול שקט "תסתום!" אל צרח עלי ואני שתקתי "מה עם קים וג'ן? הלכת להביא אותן?" פתאום הוא שאל ואני בלי לדבר יותר מידי קמתי "אני הולך" הודעתי "טוב שנזכרת" אל אמר עדיין בכעס וזלזול נותן לכל המרמור שלו לצאת על האנשים שהוא הכי אוהב, ביום אחר הייתי מתווכח עם אל שייקח הוא את הקטנות ובסופו של דבר הוא מנצח ואני הולך לקחת אותם אך היום כל כך פחדתי מימנו שרק רציתי לברוח מהבית, יצאתי במהירות ולא חיכיתי לשום דבר, התחלתי לרוץ אל הקטנות שמחכות שיוציאו אותן מהגן.
יצא קצר אבל לא נורא ;]
המנויים יקבלו קטעים מהפרק הבא אז שווה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
