השמיים הם הגבול- סיפור בהמשכים (:

היי לכוולללם !

אז ככה תודה רבה מאוד על התגובות המקסימות !

מגיע לכם עוד פרק ;]

אל-

הבטתי בצ'ייס אחי האידיוט "מה אמרת?" שאלתי "למה אתה מאשים ישר אותי?" צ'ייס שאל "אולי אתה כבד מידי?!" צ'ייס שאל ואני נאנחתי התחלתי לרוץ אחריה ותפסתי בה בידיי, היא סובבה את מבטה אלי וראיתי את הדמעות שיורדות מענייה היפות "נעמי?" שאלתי "אל, תעזוב אותי" היא ביקשה בקול רועד "לא נעמי מה קרה?" שאלתי וקירבתי אותה אליי בעדינות מנסה שלא להכאיב לה יותר, חיבקתי אותה והיא בכתה לתוך ידיי "את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי "לא" נעמי אמרה בשקט ואני המשכתי לחבק אותה "קדימה נעמי מגיע לי לפחות שתגידי לי את זה, את נופלת עלי ולא אומרת כלום אפילו לא ירדת ירידה אחת על צ'ייס! ואחר כך את בורחת ממני שאת בוכה?" שאלתי והוצאתי ממנה צחקוק קטן, הרגשתי טוב עם עצמי.

"אל, אני לא יכולה לספר לך-" "מישהו מאיים עליך? נעמי מה קרה?" שאלתי לחוץ, "לא, לא אף אחד לא מאיים עלי, פשוט.. נו אל! אני לא יכולה! אני רוצה! אני לא מצליחה" היא אמרה ושוב פרצה בבכי מר, חיבקתי אותה בחוזקה נותן לה לשחרר הכול.

התרחקתי מימנה במעט ותפסתי בידה "נעמי מה יש?" שאלתי שוב והיא המשיכה לבכות לא מצליחה להוציא מילה מפיה "טוב בואי זה לא ילך ככה" תפסתי בידה והתחלנו ללכת בשקט לכיוון הבית שלי, נעמי התקרבה אליי יותר ונצמדה לחזה שלי בעוד אני עוטף אותה בזרועותיי אני זוכר שככה ההורים שלי היו הולכים שהיינו יוצאים ביחד כמובן שאני היחידי שכן זוכר את זה כי הייתי אז בן חמש עשרה ביציאה האחרונה שלנו בתור משפחה, אמא החליטה שהיא לוקחת אותנו לסרט אבא כמובן התנגד ואמר שאי אפשר להיסחב עם שתי ילדות קטנות לקולנוע בלי שיהיה רעש אבל אמא שלי הייתה עקשנית ובסופו של דבר יצאנו כול המשפחה ביחד.

אני וצ'ייס רבנו על העגלות כי שתינו רצינו לסחוב את קים וג'ן ובסופו של דבר אמא וויתרה לנו ונתנה לנו לסחוב אותן בעוד היא ואבא הולכים מחובקים.

פתאום גם אני הרגשתי עצב וחיזקתי את אחיזתי בנעמי "תודה אל" נעמי אמרה לתוך החולצה הרטובה שלי "אני פה בשבילך" אמרתי לה והיא חייכה במעט, הגענו לבית שלי והוצאתי את המפתח מהתיק ופתחתי את הדלת, נכנסנו פנימה והתקדמתי למטבח ומזגתי לנעמי כוס מים, היא התיישבה בסלון וחיכתה לי.

היא שתתה את המים לאט ובגועל, אני כבר התרגלתי לטעם המגעיל.

"עכשיו את יכולה לספר לי?" שאלתי בשקט ונעמי הנהנה בשקט, היא לקחה עוד לגימה מהכוס והניחה אותה "אני ומקס נפרדנו" היא הודיעה "מקס לא חבר של ג'ניפר?" שאלתי קצת המום "כן אבל אני והוא ניהלנו רומן" נעמי הודתה, הבטתי בה בשוק "אתם מה?" שאלתי, נעמי קמה ממקומה והרימה את התיק שלה "עזוב אל אתה לא תבין זה סתם בזבוז זמן ואתה גם אחר כך תשנא אותי ומספיק שאני שונאת את עצמי" קמתי ונעמדתי מולה

"אם תסבירי לי אני אבין" אמרתי בקול רגוע נעמי נאנחה ואני הושבתי אותה לצידי שוב "תבין אל, שג'ניפר ומקס נהיו ביחד אני הייתי מאוהבת במקס אבל לא סיפרתי לג'ניפר בשביל לפתח מריבה" שתקתי מחכה להמשך שמסרב לצאת מפיה היא המשיכה לשתוק אז החלטתי אני להמשיך את השיחה "אז אמרת למקס שאת אוהבת אותו?" ניסתי לברר, נעמי צחקה צחוק מריר והביטה בי, היא נראתה כל כך עצובה כל כך ממורמרת, ענייה היו מלאות דמעות שקופות וצבע ענייה התחלף לאדום מהבכי.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי "רגע אל, תן לי שנייה להירגע" נעמי ביקשה קולה היה חלש, מאוד חלש שבקושי שמעו אותה, מזל שהבית ריק.
"היה מסיבה, אחת הטובות של השנה" נעמי אמרה "והוא היה שם חתיך מתמיד" חיוך עלה על פנייה "והיא" קולה פתאום השתנה לכעס "ג'ניפר?" שאלתי "אתה מכיר עוד מישהי כוסית במיוחד שמחובקת בידיי הבנאדם שאתה הכי אהוב?" נעמי שאלה קולה היה ישיר ועצבני.

"סליחה לא התכוונתי להתפרץ עלייך" נעמי נאנחה "זה בסדר את עכשיו הרוסה" אמרתי "תודה?" נעמי שאלה ואני גיחכתי "תמשיכי" ביקשתי בנחת ונעמי חייכה אלי "היא הייתה שם וחיבקה אותו, שראיתי אותם רוקדים ומתנשקים בעוד אני יושבת בצד ממורמרת וחסרת בן זוג קמתי והלכתי לכיוון השירותים" נעמי אמרה ואני הנהנתי, נותן לה רשות להמשיך.

"מקס בא אחרי הוא בא ושאל אותי אם הכול בסדר לרגע הוא נראה לי כמו נסיך כזה שיעזוב את הנסיכה היפה לטובת המשרתת" נעמי גיחכה "מה קרה אז?" שאלתי במתח "דיברנו ואז הגענו למצב שהיינו כל כך קרובים עד שהתנשקנו הוא ביקש שנשמור את זה בסוד במיוחד מג'ניפר ואני הסכמתי ככה המשכנו עד אתמול" הבטתי בה בהלם "את-" "ידעתי שלא תבין" נעמי קמה אך נעמדתי ביחד איתה עומד מולה.
אני כל כך לא מאמין עליה, על נעמי שזה נראה מרחוק שהיא ומקס שונאים זה את זו בעוד שג'ניפר והיא נראות החברות הכי טובות.
לעולם לא חשבתי שיקרה מצב כזה, הייתי המום.
"לא! אני מבין אותך" אמרתי ונעמי הרימה את ענייה בתקווה לכיווני "מה זאת אומרת מבין?" "את היית מאוהבת" אמרתי "ובשביל אהבה עושים הכול" היא הביטה בי למשך כמה דקות ואז חיבקה אותי, מתחילה לבכות שוב לתוך כתפי ואני מחבקת ומלטף את גבה נותן לה הרגשה שהכול יהיה בסדר.
אחרי שהיא הוציאה הכול ובכתה בתוך ידיי למשך כמה דקות הלכתי ומלאתי לה את כוס המים שוב, הפעם היא שתתה אותם ברצון ולא נגעלה.
"תודה" היא מלמלה בשקט ואני חייכתי אליה "אל אתה.. תגיד אתה אמיתי?" התחלתי לצחוק "אז מה אני נראה לך?" שאלתי והיא חייכה "דמות באיזה סרט לא מציאותי, אין גברים כמוך" "אני בשר ודם את יכולה לגעת" ניסתי לגרום לה לצחוק והצלחתי "די אל אני רצינית" היא חייכה אלי ואני אלייה "את רוצה לדבר על השואה?" התחלנו לצחוק "אוח! תפסיק" היא הביאה לי מכה קטנה ואני גיחכתי "תודה אל אין כמוך, אתה מדהים" "תודה ובכיף אני תמיד פה בשבילך" חייכתי אל נעמי "אתה לא תספר לאף אחד נכון?" נעמי שאלה "אם תרצי הסוד הזה ילך איתי עד לקבר" חייכתי אליה "אמרתי לך שאתה מדהים?" "את תמיד יכולה להגיד שוב" אמרתי, משתמש בציניות שלמדתי מצ'ייס במעט. פאק מה לעזאזל אני עושה?! אני מפלרטט עם הנערה הכי כוסית בשכבה שלי?!

אחרי בערך שעה שאני ונעמי עשינו שיחת נפש מעמיקה, היא סיפרה לי על אתמול שהיא הייתה אצל מקס אחריי ושהוא בעצם התוכניות שהיו לה כל הזמן.
היא סיפרה לי על רגעים אינטימיים שלהם ואני כמו כוסית או יותר נכון ג'ניפר שנחשבת בענייה של נעמי כהחברה הכי טובה והכי שווה בשכבה הקשבתי לה.
פאק אני נשמע לרגע כמו צ'ייס אלוהים אני חייב לחנך את הילד הזה אבל במחשבה שנייה- אני אוהב את זה.
הרגשתי פתאום עם נעמי הרבה יותר פתוח וגם אני הזדהיתי איתה מספר פעמיים, בסוף אחרי השיחת נפש היא ביקשה שאני אוציא אותה מהדיכאון אז פשוט סיפרתי לה את התקרית עם צ'ייס בבוקר והיא פשוט צחקה.
"איפה ההורים שלך שיחנכו את הפורע הזה?" היא שאלה ואני השתתקתי "אמרתי משהו לא במקום?" נעמי שאלה "לא סתם" חייכתי "אממ אני מקווה שזאת לא חוצפה אבל איפה ההורים שלכם? אני אף פעם לא רואה אותם איתכם בבית" נעמי אמרה ואני נאנחתי "סתם הם בחול" שיקרתי את השקר הרגיל "אל תשקר לי" נעמי אמרה ואני נחרדתי "אם ההורים שלך היו בחול לא היית יוצא לעבוד באלוהים יודע איפה ולא היית צריך לטפל בכול האחים שלך כל הזמן" היא דרשה לדעת את האמת.
פתאום כל הציניות וכל השלווה שהייתה בי נעלמה, פניי קפאו ואני השתתקתי.

קמתי ממקומי ונעמי אחרי "נעמי יש דברים שאת לא צריכה לדעת" אמרתי ונעמי עיקמה את פניה "אני סיפרתי לך עכשיו כל כך הרבה דברים שאני לא אמורה לדעת! אתה יכול לספר לי דבר אחד" "זה לא אותו הדבר" אמרתי ללא רגש "זה בדיוק אותו הדבר" נעמי אמרה "מה הבעיה שפשוט תגיד לי איפה ההורים שלך? כאילו יש לך תמונה שלהם על השידה כל פעם שמזכירים אותם אתה וצ'ייס מחליפים מבטים מוזרים אל מה קורה פה?" נעמי הוציאה הכול, על פניי הופיעה הבעת הלם.
מאיפה לעזאזל היא הקריצה את כל זה?!
"נעמי תלכי מפה" אמרתי בכעס ונעמי הופתעה והחלה לצחוק "אתה מגרש אותי?" היא שאלה "כן עכשיו לכי" ציוותי, אפילו לא ביקשתי. אני שונא שאני צריך לדבר ככה ועוד לאנשים שחשובים לי אבל אסור שנעמי תדע את האמת.

"יש לי חידוש בשבילך אל" נעמי התיישבה על המיטה שלי, הרמתי גבה אחת אלייה והיא הרימה שתיים "אני לא יוצאת מפה עד שאני לא מגלה את האמת או לפחות רואה את ההורים שלך" התחלתי לצחוק "תצאי מהחלום שלך נעמי את לא הולכת לראות את ההורים שלי כי הם לא בארץ!" צעקתי עליה ונעמי חייכה "בשביל להוציא אותי מפה תצטרך לקרוא להורים שלך אל, כי לבד אני לא קמה" נאנחתי "אני אעשה את זה בכוח" "אל תאיים עלי" היא צעקה ואני תפסתי בידיה שהיו משולבות, הצמדתי אותה אל הארון הגדול של החדר של ההורים שלי והיינו קרובים "מה את רוצה לדעת נעמי" "לא לדעת אלה לראות או להבין מי הם ההורים שלך" היא אמרה בישירות, לא נרתעת מהמגע הגס שלי כלפיה "הלוואי ויכולתי להראות לך או לתת לך להבין מי אלה! אבל זה מאוחר! כי הם כבר לא פה" צעקתי "אל השטויות שלך לא עובדות אלי ההורים שלך בארץ!" נעמי צעקה "נכון! מתחת לאדמה! קבורים מתחת למצבה גדולה ולבנה שחרוט עליהם את השנים הקצרות בהם הם חיו! נכון הם בארץ נעמי! מתחת לאדמה! לא איתנו, הם כבר לא כאן!" צרחתי, דמעות יצאו מעניי שדיברתי ונעמי נראתה המומה, היא לא תפתה לתשובה כזאת אני בטוח או מקווה שהיא תברח מפה עכשיו בריצה ולא תחזור לעולם.

נפלתי על הרצפה וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז מותם שנתתי לעצמי לבכות, להישבר להתפרק לתוך ידיה האהובות של נעמי שחיבקה אותי בחוזקה ולא נתנה לי ללכת, בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם. הוצאתי הכול כמו תינוק שלא החליפו לו בזמן טיטול, בכיתי כמו באותו יום שסיפרו לי שהם כבר לא שם וזאת הייתה הפעם האחרונה בה נתתי לעצמי לבכות.
לקחתי את עצמי ישר בידיים ואמרתי לעצמי שאני אהיה חזק ליד האחים שלי, צ'ייס בכה לי באותו יום. באותו יום?! איפה אני חי? הוא בכה לי על זה כול השבעה שרק אנחנו היינו נוכחים בה. לא הזמנו אף אחד לא הודענו לאף אחד כדי שאף אחד לא ידווח עלינו.

אני זוכר שקים וג'ן לא בכו הן לא היבנו עדיין כלום אך אחרי שבוע שלא נתנו להם את התשובות שמגיעות להן פשוט שיקרתי.
"אמא ואבא לא חוזרים עכשיו" אמרתי להן בקול שקט "הם הלכו לטייל יבוא יום ואתן תראו אותם" "מתי?" ג'ן הייתי אז כל כך קטנה "אני לא יודע אבל זה עוד הרבה זמן" אמרתי, הן בכו בטענה שהן רוצות את אמא ואת אבא. הן השתוללו ואני הייתי שם כדי לחבק אותן, אותן ואת צ'ייס שהיה בסך הכול בן שלוש עשרה כל כך קטן כל כך פגיע. מאז אותו היום הוא הסתגר ובקושי יכולתי לקרוא את תווי פניו. רק לאחרונה הוא השתחרר ונפתח אליי יותר.

לדעתי הוא הפרק הכי מותח !

תהנו !! D: