היא תמיד חוזרת, איכשהוא.
מפלסת את דרכה בציפורניים חדות ובמבטים חודרים.
היא תמיד מצליחה לחזור.
אחרי כל השנים, אחרי כל הזמן שלא ברור אם הוא באמת עזר, או שאולי מההתחלה לא היה למה לעזור.
אולי זה רק הראש שלי, הדמיון הפרוע שהביא אותי לכאן, לאיפה שאני היום.
הרי סך הכל, היינו רק שתי ילדות קטנות ומסכנות, שתי נקודות קטנות מדי מכדי שאחרים ישימו לב אליהן.
אבל אליה תמיד שמו לב, בלי יוצא מן הכלל.
והמנטרה הזו, שאני טובה יותר, חכמה יותר, מוכשרת ומוצלחת יותר, חוזרת שוב שוב בראשי.
אבל האם זה באמת עוזר?
הכי ברור שיש לי מן הרגל מגונה שכזה לדעת מתי אני משקרת.
תמיד יהיה חלק קטן, שחור ודחוס במוחי, שתמיד ילחוש לי שהיא תמיד תהיה יפה יותר, אפילו שאומרים לי שהפנים שלה מעוותות.
תמיד יהיו לה את אותן עיניים ירוקות וחודרות, שחודרות לנשמה הסכנה שלך, ואז לגם לנשמה שלה.
את אותו שיער שטני שתמיד קינאתי בו.
אבל... אבל גם אותה אותה אישיות דפוקה, מטומטמת, חסרת ייחוד ועם זאת כל כך מיוחדת, שכל כך חשקתי בה אז, ובאיזהשהו מקום,
אני עדיין חושקת בה. את אותה יכולת להעלות רעיונות שתמיד יהיו יותר טובים משלי. את היכולת להביא אותם אל הדף, בכתיבה או בציור מזורגג,
בלי שום אימון, או למידה, או התאמצות.
את אותו אומץ לעשות מה שבא לך, לדפוק את העולם המזדיין שאנחנו חיים בו.
ושוב עוד מנטרה, תראי מה יצא ממנה. איפה ההורים שלה, איפה היא, החברים שלה, ההרגלים שלה.
ושוב, אותו יצור שלוחש שנכון, את רואה את כל אלה, ולא בהכרח נגעלת, כמו שאת אמורה להיות.
ושוב אני חוזרת לאותן שתי נקודות קטנות מדי, שמנצנצות מדי פעם.
אותן שתי נקודות, שלפני כמה שנים, היו הכי קרובות בעולם, ועם זאת רחוקות לעין שיעור.
אותן נקודות, שהיום התרחקו, אך באותו זמן נראה כאילו הן מתקרבות.
אותן שתי נקודות, שלא ברור מי מהן זוהרת, נוצצת, שמחה ומאושרת יותר.
אבל שם, בחושך האינסופי, אפשר להבחין במשהו. באותה נקודה שהחלה לזרוח, לפעום, לשמוח ולזהור פתאום, מתוך הלא כלום, או שאולי פשוט החלה לעשות זאת מחדש.
אותה נקודה שאוספת כוחות פנימיים, נלחמת בכמה אנשים בודדים, עוד כמה נקודות חסרות חשיבות, אך מרגישה כאילו נלחמה מול כל העולם,
ואולי אפילו ניצחה.
אבל מי זו הנקודה הזו?
תמיד ידעתי איפהשהו שאני צריכה סגירת מעגל.
אבל עכשיו? כמעט 4 שנים אחרי? מה אני אגיד לה?
הרסת אותי? אני עדיין בוכה לפעמים בלילות בגלל מה שעשית לי? שהזיכרון החמוץ-מתוק שלך כנראה יישאר איתי לנצח?
סביר להניח שהיא תצחק לי בפנים. ואז זה... ישבור אותי.
לראות את אותן שפתיים ורודות ושיניים ישרות, מחייכות באופן מושלם ומזוייף ומלאכותי וכל כך אמיתי, צוחקות ומגחחות.
ועכשיו, איך אני אמורה לסיים כאן?
בהבטחה שאני ארדוף אחריה עד שאני אקבל תשובות? אני לא יכולה להסתפק בסליחה. הרי יש דברים שאי אפשר לשנות, או לשפר.
או שאולי אני צריכה להגיד לעצמי בפעם המליון ואחת עשרה שזהו, עבר מספיק זמן, צריך לעבור הלאה, במיוחד אחרי שטויות כאלה.
הרי כל העולם ממשיך קדימה, אז למה רק אני לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Sally Artemis