http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266.I am a question to the world, Not an answer to be heardheCopyright 2026 .Sally Artemis. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10773932<div align="right" dir="rtl">מסתבר שהגעת לכאן.וראית את הפוסט.ואת הרי לא מטומטמת, ואף פעם לא היית.אני מניחה שהבנת.אז רק משהו קטן.אחרי הטקס, התחוור לי שאני פשוט אוהבת אותך.אני מניחה שזה קצת מוזר, אבל אני חושבת שזה מה שבילבל אותי.אני לא בטוחה שזו אותה אהבה עיוורת של היסודי, זו שגרמה לי ללכת אחרייך לאן שתלכי, ולעשות מה שתגידי.אולי היא לא גדולה, ולא טהורה, ולא תמימה כמו שהיא הייתה אז.ממש לא.אבל היא שם, ואני מניחה שאי אפשר להמשיך להתעלם מזה.כל הזמן הזה הרגשתי מטומטמת כל כך שאני נתפסת לדברים האלה. הרגשתי כמו הילדה הקטנה שתקועה במקום.תמיד חשבתי שאם אני אפתח את זה כולם יצחקו עליי.אבל עכשיו אני ינסה, ואני מאמינה שאת לא תעשי את זה. לא שוב, לפחות.אני מניחה שלחברות של היסודי אף פעם לא נחזור.אבל אני מקווה שבפעם הבאה שאני אראה אותך סתם ברחוב או באוטובוס, זה לא יהיה סתם עוד מפגששאני מצטערת עליו, מפגש מיקרי שלא קרה בו כלום אבל השאיר אותי משום מה נורא נסערת.הרי רק ראיתי אותך עוברת ברחוב. הפעולה הכי פשוטה בעולם, אני מניחה.אז עכשיו אני מבטיחה לנסות. זהו זה, נגמרו רגשי הנחיתות. או אולי קצת פחתו. אבל רק קצת.אבל זו כבר התחלה.אני מאחלת ל</div>Wed, 22 Apr 2009 20:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Sally Artemis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10773932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627266&blog=10773932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10712429<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה שסוגרים עליי. שמכתרים אותי, שמתקרבים לאט לאט, חונקים יותר ויותר. אני לא מוצאת אף אחד שמבין אותי. כולם אומרים כן, מהנהנים בראשם, אומרים שהכל יהיה בסדר. מאיפה הם אמורים לדעת?מישהו מינה אותם לאלוהים ולא סיפר לי? זה כאילו אף אחד לא בצד שלי. אני צריכה להרגיש כאילו מישהו נמצא בצד שלי, גם אם הוא כביכול חייב כי הוא משפחה. אבל לא, אפילו משפחה אין יותר. אין כלום. אין חשיבה. אין חיים. אין למידה. אין תובנה. אין נשימה. אין. ואי אפשר ככה יותר. ציפיות נבנות וציפיות מתרסקות, ואלה רק הציפיות שלי מעצמי. אז מה עובר להם בראש? אני רק רוצה לברוח מהבית. כבר חשבתי על זה. אני פשוט ילך לחברה. או שלא. פשוט לקחת תיק, כמה ספרים ואוכל, לצאת מהשער ולהרגיש את החופש. את החופש האמיתי, הנושם, הבועט, זה שרק מחכה לי שם, מעבר לפינה, שככול שאני מתקרבת אליה היא רק מתרחקת, החופשהאמיתי, האבסולוטי, חסר הגבולות. החופשהחופשי ביותר. החופש שאני צריכה כבר כל כך הרבה זמן. לא, בעצם, החופש שמגיע לי כבר כל כך הרבה זמן. עד עכשיו ידעתי שאני מתפרקת. הרגשתי חתיכות קטנות שלי מתפרקות, אחת אחת, קטנות מדי בכדי ל</div>Mon, 06 Apr 2009 19:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Sally Artemis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10712429http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627266&blog=10712429http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10709278<div align="right" dir="rtl">היא תמיד חוזרת, איכשהוא. מפלסת את דרכה בציפורניים חדות ובמבטים חודרים. היא תמיד מצליחה לחזור. אחרי כל השנים, אחרי כל הזמן שלא ברור אם הוא באמת עזר, או שאולי מההתחלה לא היה למה לעזור. אולי זה רק הראש שלי, הדמיון הפרוע שהביא אותי לכאן, לאיפה שאני היום. הרי סך הכל, היינו רק שתי ילדות קטנות ומסכנות, שתי נקודות קטנות מדי מכדי שאחרים ישימו לב אליהן. אבל אליה תמיד שמו לב, בלי יוצא מן הכלל. והמנטרה הזו, שאני טובה יותר, חכמה יותר, מוכשרת ומוצלחת יותר, חוזרת שוב שוב בראשי. אבל האם זה באמת עוזר? הכי ברור שיש לי מן הרגל מגונה שכזה לדעת מתי אני משקרת. תמיד יהיה חלק קטן, שחור ודחוס במוחי, שתמיד ילחוש לי שהיא תמיד תהיה יפה יותר, אפילו שאומרים לי שהפנים שלה מעוותות. תמיד יהיו לה את אותן עיניים ירוקות וחודרות, שחודרות לנשמה הסכנה שלך, ואז לגם לנשמה שלה. את אותו שיער שטני שתמיד קינאתי בו. אבל... אבל גם אותה אותה אישיות דפוקה, מטומטמת, חסרת ייחוד ועם זאת כל כך מיוחדת, שכל כך חשקתי בה אז, ובאיזהשהו מקום, אני עדיין חושקת בה. את אותה יכולת להעלות רעיונות שתמיד יהיו יותר טובים משלי. את היכולת ל</div>Sun, 05 Apr 2009 23:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Sally Artemis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10709278http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627266&blog=10709278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10687296<div align="right" dir="rtl">מפי המוכר המקסים בפיקסליין. אבל אני בטוחה שכוונותיו היו טובות לגמרי. בזמן שהייתי שם, חיכיתי ללינוי ולנעמי, ובגדתי לקבוצת מכחולים שקראו בשמי אבל עלו 150 שקל, כנראה לי שמתי לב שאני חושבת בקול רם ואמרתי שבעוד 10 שנים כנראה לא תהיה לי דירת רווקות מגניבה ביותר מהסיבה הפשוטה שאת כל הכסף שלי אני אוציא על החנות הזו. אז מה המוכר השנון הזה אמר? "אל תדאגי, את נראית לי כמו מישהי שתמצא לה מישהו מסודר. אז אין לך מה לדאוג, מבטיח". מקסים מצידו, נכון? אז בתקווה שה'מישהו המסודר' הזה יהיה גם הבעלים של סטימצקי, ואז אני אוכל למות מאושרת. היום הסתבר לי שאני לא ממש סובלת את חלק מהאנשים שטסים איתי לגרמניה. אחת מהן נראית נחמדה, אבל לא ממש. היא... 'שמחה מדי'. ואם אני אומרת את זה, ואני מכירה את שני, אז אני צודקת נקודה. האמת, היא מהבנות שאני חושדת שתביא איזה גרמני חתיך לחדר שלנו ותבעט אותנו החוצה. אפילו שלכלבה יש חבר. אבל הוא בחו"ל, אז מותר לה. ועכשיו ההורים שלי נסעו, ואחיות שלי לא מעוניינות בי בעליל, מה שאומר שלמשך שלושה ימים יש לי את הבית לעצמי, לבד. אז הייתם חושבים שמישהי בגילי הייתה מזמינה את</div>Tue, 31 Mar 2009 16:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Sally Artemis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10687296http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627266&blog=10687296http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10685236<div align="right" dir="rtl">אולי אחת השורות היותר גאוניות ששמעתי, מתוך המחזה ילדי הצל. איזה לחץ מטומטם. התחיל החופש, ובמקום להיות שמחה וטובת לב, אני רק מודה על העובדה שאני יהיה בבית ספר רק שלושה ימים, וילמד ארבע שעות רצוף את אותו המקצוע, ככה שיהיה לי זמן לסיים את הפאקינג 6 עבודות שיש לי. כולם אומרים שכיתה י' זו הכיתה שבה כולם מקבלים את הזבנג, ומבינים עד כמה זה שונה, ועד כמה הלחץ משפיע וכזה. אבל משום מה זה נראה כאילו כולם מצליחים לתפקד תחת הלחץ הזה חוץ ממני. אני מרגישה שאני מתפרקת, פיזית ונפשית. אני פשוט לא עומדת בזה. לא מתאים לי הבגרות אחרי מגן אחרי בגרות, ואחרי שבוע עוד שני מגינים. לא עובד נקודה. בלילה לא ישנתי בגלל המבחן המשווה בהיסטוריה. גם את הארבע שעות שכן ניסיתי לישון, לא הצלחתי. התעוררתי מליון פעם, ושלוש פעמים שונות חלמתי שאני נכשלת במבחן. מקסים, מענג, חוויה שאני ממליצה לכל אדם ואדם. עוד מעט הנסיעה לגרמניה. אני מניחה שאני אמורה להתרגש, אבל אני מצליחה לדחוף את זה פנימה, ככה שלפני הטיסה אני אהיה הכי אדישה בעולם, ואז שאני אעלה למטוס עם בר, פחד הטיסות שלי יתפרץ בבת אחת ואני אקבל התקף לב, וז</div>Mon, 30 Mar 2009 22:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Sally Artemis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627266&blogcode=10685236http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627266&blog=10685236