אולי אחת השורות היותר גאוניות ששמעתי, מתוך המחזה ילדי הצל.

איזה לחץ מטומטם.

התחיל החופש, ובמקום להיות שמחה וטובת לב, אני רק מודה על העובדה

שאני יהיה בבית ספר רק שלושה ימים, וילמד ארבע שעות רצוף את אותו המקצוע, ככה שיהיה לי

זמן לסיים את הפאקינג 6 עבודות שיש לי.

כולם אומרים שכיתה י' זו הכיתה שבה כולם מקבלים את הזבנג, ומבינים עד כמה זה שונה, ועד כמה הלחץ

משפיע וכזה. אבל משום מה זה נראה כאילו כולם מצליחים לתפקד תחת הלחץ הזה חוץ ממני.

אני מרגישה שאני מתפרקת, פיזית ונפשית. אני פשוט לא עומדת בזה. לא מתאים לי הבגרות אחרי מגן אחרי בגרות,

ואחרי שבוע עוד שני מגינים. לא עובד נקודה.

בלילה לא ישנתי בגלל המבחן המשווה בהיסטוריה. גם את הארבע שעות שכן ניסיתי לישון, לא הצלחתי.

התעוררתי מליון פעם, ושלוש פעמים שונות חלמתי שאני נכשלת במבחן.

מקסים, מענג, חוויה שאני ממליצה לכל אדם ואדם.

עוד מעט הנסיעה לגרמניה.

אני מניחה שאני אמורה להתרגש, אבל אני מצליחה לדחוף את זה פנימה, ככה שלפני הטיסה אני אהיה הכי אדישה בעולם,

ואז שאני אעלה למטוס עם בר, פחד הטיסות שלי יתפרץ בבת אחת ואני אקבל התקף לב, וזה עוד לפני שהדיילות המקסימות-משהו

יספיקו להראות לי את יציאות החירום.

אבל אני מנסה להזכיר שאפילו שכשאני חוזרת מחכים לי מבחנים שזוממים נגדי מזימות מרושעות ועוד מליון ואחד דברים,

אמור להיות לי כיף בגרמניה. אולי זה מה שישחרר לי את הכתפיים התפוסות שלא הצלחתי לשחרר חודש וחצי.

ואני יודעת שזה מטומטם, אבל מישהו פעם ממש פחד שהחברים הכי טובים שלו מזה 3 שנים לפחות פשוט הולכים לנטוש אותו?

זה התחיל עם שני, שפתאום בבום מצאה חבר, ועם כל כמה שהייתי שמחה, זה פתאום מעיק שלכל מקום שאתה הולך עם החברה

הכי טובה של מתלווה גידול ענקי שלא עוזב אותה בצורת בחור. והיא תמיד עסוקה איתו. וניסיתי להילחם בזה קצת, לנסות לצאת איתה לבד,

אבל אני מודה שהוא ניצח. הוא זה שהולך איתה לכל מקום ורואה אותה כל יום, משהו שאני כבר לא יכולה לעשות, לא משנה כמה אני ארצה.

ועוד מעט גם לבר תהיה חברה, זה כבר בתהליכים המביכים האלו של ההתחלה. והוא אפילו לא סיפר לי שהם יצאו. על חשבון פגישה איתנו.

יש לי הרגשה שכולם מתקדמים, ורק אני תקועה. כולם הסתגלו לתיכון, כולם התנערו מהציונים המבישים של תחילת י', ורק אני תקועה שם,

רחוק רחוק, כמעט נעלמת. הם כבר פתוחים לעולם חדש, יש להם עוד חברים וזה בסדר גמור, אבל חלק קטן ואנוכי בתוכי רוצה להשאיר אותם

קרוב, מחשש שהם שוכחים שלי יש אותם ורק אותם, ואם הם יעלמו, אני אשאר לבד לגמרי. גם ככה עברתי את שלב הלבד הזה

בתחילת השנה, וזה משהו שאני אשמח אם הוא בחיים לא יחזור. לא בחיים האלו, ולא באלו שאחריהם.

אז לנשום עמוק, ולקבל את החופש המקסים הזה, שהדבר היחידש הוא נותן לי, זה עוד זמן ללמוד.

,Signing out

.S. Artemis