סליחה על החפירה מראש
הגעתי למחלקה, פחדתי לראות את אבא לראשונה אחרי הניתוח.
הלכתי לאט בשביל להרוויח כל שניה של לחשוב ולהרגיע את עצמי
עד שזהו, נכנסתי לחדר - עברתי מיטה מיטה לראות איפה אבא
הנה אבא! הוא ישב על כיסא והוא היה מלא צינורות, אבל כזה חתיך,
כמו תמיד :]
הוא לא הרגיש טוב..
וכל הזמן התלונן על כל מיני דברים.
הכל כאב לו: לעשות פיפי, להשתעל, לאכול, לדבר, לעשות גראפס, לשכב, לשבת, לעמוד
מה אתה יכול לעשות במצב הזה? לישון הוא לא יכל בגלל ה"ריצ'רצ'ים"
( חתך ענק באורך חצי מטר שפרוס לו על הבטן
ועל היד ומה שסוגר אותו זה סיכות, כמו שלקחו מהדק סיכות והידקו לך את העור )
הלכתי לעשות קצת סדר עם האחיות ולברר מה קורה.
הן אמרו שהייתה תקלה בניתוח והיה שטף דם פנימי בזמן הניתוח - :D
ושאבא בדיכאון מכל העניין הזה.
בחיים לא ראיתי שאבא בדיכאון
פתאום הסתכלתי על זה ובאמת רואים שהוא בדיכאון, איזה עיוורת אני.
בדרך חזרה אני ואחי דיברנו על בולמיות ואנורקסיות.
סיפרתי לו שפעם בכיתה ו' הייתי מקיאה והוא כעס עליי כל כך ואמר לי
" חשבתי שלמדת מהטעויות של אחותך ואמא שלך "
הייתי בשוק! מה המשפט הזה אומר?
והוא סיפר לי שאחותי מקיאה עדיין מגעיל צעיר ואמא הקיאה פעם.
היה לי כל כך עצוב ופתאום הבנתי שיש לנו חרא משפחה וחרא חיים.
סליחה על החפירה, אתם לא חייבים לקרוא או להגיב, זה פוסט פריקה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
