To Choose - סיפור בהמשכים

אז...סיימנו את השנה! חופש גדול אחרון,אני עדיין לא מאמינה!

סיימתי עם ממוצע מחצית - 84 וציון שנתי - 82

התקבלתי לעבודה בקייטנה ועברתי היום תאוריה ראשונה עם 3 טעיות בלבד!

החופש התחיל בצורה מעולה!

מה איתכם? כבר יש תוכניות?

מהפרק הקודם:

דין לקח את ניקי והחזיר אותה הביתה,ניקי התנגדה לו ורצתה לחזור אל בית החולים אך הוא לא וויתר לה.

כאשר הגיעו דין השכיב את ניקי על המיטה,עזר לה להחליף את הבגדים ועמד לצאת מהחדר.

"דין?" היא אמרה לפני שיצא.

"את צריכה משהו?" שאל דין בשקט.

"רק שתישאר איתי" היא אמרה תוך כדי בכי מתחדש.

דין התקרב אליה ונשכב לידה מחבק אותה ושומע את הבכי שלה עד שנרדמה על בטנו.

=פרק 10=

קולות,רעשים,צעקות,מריבות,צרחות,ויכוחים.
לייאוש ולכאב יש קול,הם נשמעים כמו עצם בגרון,כמו גשם וקור.
לשנאה יש קול,זה נשמע כמו צרחות שחקוקות במוחי. אני שומעת את קול החולשה,לחישות מיוסרות.
כל הקולות והצלילים האלה במוחי,הם מתרחקים,נעלמים, משתתקים,ונותר רק צליל הדממה...
לאהוב בשקט,יש בזה מעין עצב,יש בו טעם של דיו בתיבת הדיו,של קמצנות. אתה אוהב בשקט ויום אחד אתה נעשה אילם. שופע במילים שמענות אותך בדממה. אתה נותר בלא מילים והדממה מגיעה.
אתה מדבר,מדבר ומדבר ולא מקשיב. כדי להקשיב קודם צריך לשתוק. הכל הולך,מתרחק,הצעקות מחרישות,הצלילים נעלמים. אין יותר לחישות או מלמולים,גם לא צלילי הנשימה.
הכל הלך,יש רק דממה. הדממה היא היעדר,כמו האור בחושך. היא מראה לנו מה שלא קיים,מה שאיננו. הקול שבדממה,הכל הלך,והשאר זה שקט.

[ET - Katy Perry (Cover by Tiffany Alvord)]

בבוקר דין התעורר לפני ניקי. הוא הסתכל עליה בשקט,משרטט במוחו את תווי פניה.
עיניה היו נפוחות מהבכי והיא נראתה סוערת. בראשו עלה הרעיון שאולי הוא יצליח לשמח אותה קצת.

ניקי זזה קצת והסתובבה עם גבה אליו. הוא קם בשקט ובעדינות,מחלץ את ידו מתחתיה בלי להעיר אותה.

הוא ירד למטה ונזכר באירועי הערב שהיה. הוא נכנס למטבח ולא מצא שם אף אחד. הוא הכין בזריזות את ארוחת הבוקר לשניהם. הוא אכל והעלה את הארוחה לחדרה של ניקי והשאיר את המגש עם פתק קטן. הוא הלך אל חדרו,מחליף בגדים ויורד אל האורוות.

ניקי פתחה את עיניה והריחה את ארוחת הבוקר שלה,היא הסתובבה ומצאה מגש על השידה שלידה.

היא התקרבה ולקחה את הפתק הקטן שהונח ליד כוס הקפה.

"ניקי,אביך יהיה בסדר אני בטוח בזה. נ.ב-אני נמצא באורוות,תבואי אחרי שתסיימי לאכול".

 ניקי נשכבה חזרה על המיטה והבכי חזר,היא החליטה להרגיע את עצמה קצת ולהתנתק. היא אכלה את הארוחה. 'מסתבר שהוא יודע לבשל' המחשבה עברה בראשה. על המגש היו פנקייקים בערמה,עם מייפל,קצפת ואננס.

ניקי אכלה בתענוג ונרגעה קצת. לאחר מכן היא לקחה מכנס שורט שחור וגופיית סבא צהובה ונכנה להחליף בגדים.

היא אספה את השיער לקוקו ארוך ואת הפוני אספה עם סיכה. ניקי יצאה למרפסת שלה עם כוס הקפה וכשנשענה על המעקה,היא יכלה לראות את החווה שלהם ואת האורוות. היא יכלה לראות את דין עובד באורווה. "תודה" היא אמרה בשקט,לקחה את הפלאפון שלה וירדה לכיוונו.

"בוקר טוב" קרא לעברה כשהיא נכנסה לאורווה וליטפה את אופל.

"קחי" הוא זרק לעברה את קסדת הרכיבה שלה. בהתחלה היא לא שמה לב למה שזרק אליה.

"אתה מתכוון לגרום לי לעבוד היום? אתה באמת אידיוט כזה?" היא התרגזה עליו.

"ניקי,לנשום,תסתכלי שוב מה זרקתי אלייך" אמר כשהוא מעביר ערימת קש אל החלקה של אופל.

ניקי הסתכלה וחייכה. היא שמה לב שדין הכין לה את אופל וגם את מגרש האימונים.

"חשבתי שאולי תרצי קצת להתאוורר ולהתנתק" אמר והוציא את אופל. ניקי עלתה עליה ויצאה משטח האורווה אל מגרש האימונים.

ניקי רכבה,מנקה את ראשה ממחשבות ומתמקדת רק בשטח,בקפיצות ובהוראות.

הרכיבה ניקתה וניתקה אותה מהכל. האיש שלימד אותה את אומנות הרכיבה היה אביה.

בגיל שלוש הוא קנה לה את קוקו שהיא אמא של אופל.

במשך שעה היא רכבה על גבה של אופל וכשנעצרה לשתות הפלאפון שלה צלצל.

היא ירדה מגבה של אופל ולקחה אותה אל דין תוך כדי שהיא עונה לפלאפון.

"ניקי?" היא שמעה את קולו של אחיה.

"יש חדשות?" שאלה בשקט.

"אבא התעורר" אמר וניקי חייכה חיוך גדול.

היא צעקה אל תוך הפלאפון שהיא מגיעה וניתקה במהירות. ליבה קפץ בתוך ליבה בעוצמה שלא הרגישה מעולם. היא ביקשה מניק לבוא איתה ושניהם נכנסו אל האוטו.

ההגעה לקומה השביעית בבית החולים נראתה לניקי כמו נצח ועד שהגיעה למסדרון שמול דלתו של אביה הייתה עצבנית ומתוחה.

"ניקול בר,היכן היית?" היא שמעה את אימה צועקת לה מרחוק.

"בפעם האלף אמא,השם שלי הוא ניקי!"  אמרה ועברה אותה במהירות נכנסת אל חדרו של אביה שהיה בקצה. ראשו היה חבוש והוא נראה עייף.

בשניה שבה עיניהם נפגשו הדמעות יצאו וניקי רצה אל מיטתו של אביה וחיבקה אותו בחזקה.

"ניקניק בזהירות!" אמר לה אביה בקול צרוד.

אחיה פינה לה כיסא והיא התיישבה קרוב אל אביה,מוחה את דמעות השמחה.

"אבא שלא תעשה לי את זה שוב בחיים שלך!" היא אמרה לו בחצי חיוך וחצי בכי.

בן רק צחק וליטף את ראשה.

הם ישבו ככה זמן רב. אביה השתעל טיפה והיא נבהלה בכל פעם שזה קרה.

"ניקול" הוא התחיל לדבר.
ניקי לא אהבה את השם הזה אך ידעה שכאשר אביה מדבר כך הוא רוצה להגיד משהו רציני.

"אני רוצה שתזכרי שגם אם אני לא אהיה פה או אם משהו ייקרה לי אני תמיד איתך,בלב. אני רוצה שתפסיקי לריב עם אמא כי היא תצטרך אותך כשאני לא אהיה שם. אני יודע שאת לא אוהבת את הדיבורים האלה אבל חשוב לי לבקש ממך כמה דברים. אם אני לא אספיק אני רוצה שתשכנעי את אחיך ואחותך לחזור לפה. אני רוצה שתמשיכי את העבודה שלי אבל יותר מזה אני רוצה שתעסקי במה שאת אוהבת ולא חשוב מה אימך אומרת. ואני יודע שעשית בחירה נכונה" אמר בשקט ועצר.

"איזו בחירה?" שאלה אותו ניקי בבכי.

"אני יודע שבחרת נכון,דין הוא הבחור המושלם בשבילך" אמר ומחה את דמעותיה.

"אחרי שהקשבתי לך אבא אני רוצה שתפסיק לדבר שטויות כי אתה תהיה פה עוד המון זמן ואתה תראה אותי מתחתנת,אתה תראה את הנכדים שלך ואתה תהיה זקן כשתמות" היא חיבקה אותו והחזיקה את ידו.

אביה צחק ולאחר מכן התחיל להשתעל. השיעול הפך חזק יותר ויותר עד שהתחיל ההתקף. האחיות והרופאים נכנסו במהירות אל החדר,מסלקים משם את ניקי וסוגרים בפניה את הדלת.

היא לא ידעה מה קורה,רגע אחד אביה צחק איתה ובשניה שאחרי הוא פירכס לה מול הפנים.

"בואי" דור לחש לה והוביל אותה אל עבר המעלית.

"לאן?" היא שאלה בחשש.

"לקפיטריה" ענה לה ולקח אותה משם.

[Randy Crawford - Almaz]

דין הביט בכל המתרחש מהצד.

"דור קח אותה למטה" לחש לו.

דור עשה את מה שביקש ודין נשאר עם המשפחה ברגע הקשה.

אחרי עשר דקות הרופא יצא עם פנים מתוסכלות וכולם הסתכלו עליו בדאגה.

"מה?. מה זאת אומרת?. כן. אני מקשיב. לא. כן. אוקיי. תודה."  ניקי הקשיבה לשיחתו של דור.

"מי זה היה?" היא שאלה אחרי שלקחה לגימה מהשוקו החם שלה.

"זה היה דין" הוא אמר. ניקי הניחה את הכוס וסימנה שהיא מקשיבה לדבריו.

"זה לא יהיה קל" התחיל דור לדבר. "הרופאים אמרו שהיה סיבוך כתוצאה מהניתוח. אבא נכנס לדום לב כמה פעמים ובפעם השלישית הרופאים שמו לב שאין פעילות מוחית,הוא נושם בעזרת מכונות בלבד והם מציאים לנו לנתק אותו" אמר לאט ובעצירות חלקיות.

ניקי קמה מהשולחן ורצה לכיוון המעלית. אחרי שראתה שהמעלית לא מגיעה ניקי רצה במדרגות עד לקומה השביעית,עיניה היו מלאות בדמעות ומחשבה אחת הייתה בראשה – אל תנתקו את אבא.

היא נכנסה אל החדר במהירות ונפלה על מיטתו של אביה בבכי.

הבוקר התחיל בטוב ונגמר ברע. כנראה שזה נכון כשאומרים שהשיפור במצב מגיע לפני ההתדרדרות.

המשפחה נכנסה לחדר וראתה את ניקי שוכבת על בטנו של אביה,בוכה וממלמלת "אל תנתקו אותו".

מריאן הניחה יד על ראשה של ניקי ואמרה "זה כבר הוחלט,חתמתי על הטפסים".

ניקי התרוממה והסתכלה בעיניה של אימה.

"חתיכת כלבה מטומטמת וצבועה!" היא צעקה עליה ורצה משם. משאירה את כולם בחדר שסגר עליה.

ניקי מצאה את עצמה יושבת באמצע השדה כשמסביבה אין כלום. היא בכתה לאורך הזמן שעבר,השקיעה כבר עברה והלילה ירד.

הפלאפון שלה צלצל כל היום אך היא לא ענתה לו.

בראשה עברו המחשבות על אביה. היא לא קלטה שהוא לא יהיה שם יותר כדי לתמוך בה ולעזור לה.

"היא פה!" ניקי שמעה מישהו צועק. "תנו לי איתה רגע" שמעה את אותו הקול צועק שוב.

דין התיישב לידה והניח יד על גבה.

"הוא ידע שזה עומד לקרות" לחשה לו. "הוא ביקש ממני דברים במידה והוא לא יהיה. הוא ידע שזה יקרה" אמרה בבכי ונשענה על דין. היא הביטה בפניו. שניהם היו קרובים מאוד והרגישו את הנשימות אחד של השני. דין ניגב את דמעותיה והביט בעיניה. "הוא אמר לי שבחרתי נכון ואני חושבת שאולי הוא צודק" ניקי התקרבה אל דין ונישקה את שפתיו בעדינות.

XOXO