To Choose - סיפור בהמשכים

"אנחנו חייבים לדבר על זה" אמר דין ואסף את הסדינים מהרצפה.

"אנחנו לא חייבים כלום, אין אנחנו, אנחנו נגמר!" היא צעקה עליו ונכנסה לשירותים.

היא החליקה על הרצפה והדמעות יצאו ללא שליטה.

דין התיישב על הרצפה ונשען על הדלת מהצד השני. "ניקי, בבקשה ממך" הוא התחיל לדבר.

"עוף מפה!!" היא צרחה בכל כוחה,הדמעות כבר פרצו והבכי התחזק.

דור נכנס אל החדר והוציא את דין. "תן לי לדבר איתה" לחש לו.

"ניקי זה אני" דור אמר ופתח את הדלת.

ניקי קמה והתקדמה למיטתה, נשכבת בחוסר כוחות ומתקפלת בתוך עצמה.

"את רוצה לדבר על זה?" שאל אותה בשקט.

"לא, אין על מה לדבר" ענתה ניקי ועצמה את עיניה.

=פרק 17=

כזאת האהבה לא? לפעמים זוכים ולפעמים מפסידים.
צריך להשלים עם זה.
צריך לדעת מתי תורך לזוז הצידה, גם זה נקרא לאהוב.
בחיים אתה נקשר לאנשים רבים כל הזמן.
ככה זה,זה לחיות,לתקשר ולבחור עם מי אתה רוצה להיות ועם מי לא.
כולנו כל הזמן מחפשים משהו, אנחנו מחפשים אהבה
והאהבה נמנת עם הדברים שנובעים מיד הגורל
אם יש לך מזל תיתקל באהבה שלך.
זה כמעט נס, האהבה היא כמו הגרלת לוטו.
אתה יכול להמר כל החיים ולזכות או לעולם לא לזכות, אבל אם תנסה ותיכשל אין לך מה לבוא בטענות לעצמך.
בלתי נסלח למצוא את האהבה, לזכות במזל הזה ולא לנצל אותו.

ניקי התעוררה משנתה ומיד קיוותה לחזור לחלומה. הראש שלה פעם בכאב והיא בקושי הצליחה לפקוח את עיניה.

"את מתכוונת לצאת מהמיטה או שאת ממשיכה להתנהג כמו פדלאה?" היא שמעה את קולה של אימה מעליה.

"בוקר טוב גם לך אמא, גם אני אוהבת אותך" אמרה ניקי בקול ציני.

אימה משכה מעליה את השמיכה וחיכתה שתתעורר.

"מה?" ניקי שאלה בעצבים כשקלטה שהשמיכה בידה של מריאן.

"נכון שהסכמתי שתעשי מסיבה, ונכון שזה יום הולדת שמונה-עשרה. אבל מישהו צריך לנקות את הבלגאן" אמרה מריאן במהירות.

"מריאן, בשביל זה יש לנו את גילה, אליס ודין. תני לי לישון!" מלמלה ניקי ולקחה את השמיכה חזרה.

 מריאן רטנה בכעס וניסתה להסביר את עצמה.

"ניקול בר, תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב! את עוד צריכה לשלם על השמלה שלי שהרסת, את יורדת עכשיו ומנקה את הבלגאן".

ניקי התעצבנה. "השם שלי הוא ניקי!" אמרה בצעקה שהעבירה כאב חדש לראשה.

היא קמה על רגליה והלכה באיטיות לכיוון השירותים. מבט אחד במראה והיא הבינה את מצבה. העיניים נפוחות ואדומות מהבכי, השיער פזור ומבולגן וסימני העייפות היו טבועים עמוק בפניה.

'תודה לאל שיום שבת היום' חשבה לעצמה ושטפה את פניה.

"ניקול, את שומעת אותי?" מריאן דפקה על הדלת.

ניקי החליטה להתעלם מדבריה של אימה ונכנסה להתקלח.

היא סידרה את שיערה, ניקתה את פניה והתרעננה לקראת המשך היום, היא החליטה לשבת וללמוד למבחני הבגרות שמתקרבים.

"את חושבת שאני באמת אוותר לך?" שאלה אותה מריאן כאשר ניקי פתחה את דלת המקלחת.

"את האמת, קיוותי שתתייאשי" ענתה ניקי וחייכה.

"לאן נעלמה הילדה המתוקה שלי..." התחילה מריאן לשאול כאשר צלצול הטלפון קטע אותה.

"הצלצול הגואל" מלמלה בשקט ניקי וחזרה להתעסק בארון שלה.

"הוא התעורר? מה זאת אומרת?" שאלה מריאן ויצאה מחדרה.

[Jason Walker - Echo]

לניקי לקחה דקה כדי לקלוט על מה אימה מדברת, אביה התעורר.

היא לבשה במהירות את הג'ינס הארוך, את הגופייה הירוקה, הסוודר האפור והצעיף המשובץ אפור-ירוק. היא אספה את שיערה החלק לקוקו וסידרה את הפוני הישר שלה.

ניקי לקחה במהירות את הפלאפון שלה ואת המפתחות של האוטו ורצה במדרגות כדי להגיע כמה שיותר מהר אל בית החולים.

כשהיא הגיעה, ניקי רצה במהירות אל החדר המוכר, אך הוא לא היה שם.

האחיות הסתכלו עליה במבט לא מובן.

"איפה החדר של בן בר? הוא אמור להיות כאן!" היא שאלה בלחץ.

"הוא הועבר לחדר 196 בקומה הראשונה" אמרה אחת האחיות ברוגע והמשיכה במעשיה.

ניקי רצה אל המעלית ומשם אל החדר. הדלת הייתה סגורה וניקי נשמה עמוק לפני שנכנסה אל החדר.

"אבא" ניקי קראה בהתרגשות. אביה ישב על מיטת בית החולים וקרא את אחד העיתונים שהיו מונחים על השידה שלו. ניקי רצה אל מיטתו וחיבקה אותו חזק. "התגעגעתי" לחשה.

"ניקניק, בזהירות" אביה אמר כשהוא נמחץ מתחת לחיבוקה.

"אוי, סליחה" ניקי אמרה ועיקמה את פרצופה.

היא בחנה את אביה, שיערו ארך והיה מבולגן, הזיפים הרגילים הפכו לזקן די ארוך ועיניו הכחולות נצצו אחרי הרבה זמן שלא ראתה אותם.

"השיער שלך ארך" אמר לה אביה וליטף את שיערה.

"גם שלך" אמרה ושניהם צחקקו.

"אני מפריעה?" מריאן שאלה ונכנסה אל החדר.

"ניקניק, תני לנו רגע, אני אראה אותך בבית" אמר לה אביה וקרץ לה.

ניקי חיבקה את אביה ונישקה אותו במצחו.

דין עבד באורוות במשך כל היום, ניקה את התאים, החליף את המים ואת הקש והאכיל את הסוסים.

"דין?" הוא שמה קול מוכר, קול שלא ציפה לשמוע באיזור.

"ספיר?" הוא שאל והתקרב לכניסה, מוודא שזאת אכן היא.

הוא בחן אותה בזמן שניגב את ידיו. היא לבשה גופיה שחורה וחצאית קצרצרה שהדגישה את רגליה הארוכות והדקות.

"מה את עושה כאן?" שאל אותה וליווה אותה החוצה.

ספיר עצרה אותו מלהתקדם ודחפה אותו על הדלת של האורוות, מתנפלת עליו בנשיקות.

דין עצר אותה כמעט מיד.

"מה לעזאזל את עושה?" שאל אותה בעצבים והרחיק אותה ממנו.

ספיר התקרבה בחזרה, מחזיקה את פניו בידיה ומסתכלת אל תוך עיניו.

"שמעתי שגמרת איתה ואני רוצה אותך בחזרה" היא אמרה והתקרבה אליו יותר.

שנייה לפני שספיר נישקה אותו שוב נשמעה טריקת דלת של מכונית. שניהם הסתובבו בבהלה ומצאו את ניקי עומדת ליד מכוניתה, מביטה בהם.

"ניקי זה לא מה שאת חושבת.." התחיל דין להסביר.

"זה בדיוק מה שאת חושבת" התפרצה ספיר אל דבריו.

"זה לא משנה מה אני חושבת" אמרה ניקי ומיד הוסיפה "שכחתי פה את אחת המחברות שלי"

היא נכנסה במהירות אל האורוות ומצאה את המחברת ששכחה.

כשניקי יצאה מהאורוות עם המחברת בידה ספיר מיהרה לנשק את דין.

"מזל טוב" זרקה להם ניקי והמשיכה הישר אל מכוניתה, מתעלמת מענן האבק שהשאירה מאחוריה.

ניקי סגרה מאחוריה את הדלת והסתובבה בעצבים ברחבי החדר, מפעילה את המוזיקה בפול ווליום.

"חתיכת מטומטם" צעקה לעצמה וזרקה את המחברת על המיטה.

היא התיישבה מול המראה שלה והסתכלה על עצמה.

"אם יש משהו שאסור לך לעשות" היא התחילה לדבר אל עצמה. "אסור לך לבכות בגלל האידיוט הזה, סך הכל עוד גבר מסריח שעובד אצלך בבית"

ניקי לא שמה לב לכך שסאם נכנס לחדרה. "ניקי?" הוא שאל אותה בשקט.

היא קפצה בבהלה והסתובבה אליו. "כמה זמן אתה עומד פה?" שאלה בבלבול.

"מספיק כדי לדעת שאת כועסת" אמר בהיסוס. "אני רק רציתי לדעת אם ראית את גילי היום? היא עוד לא חזרה הביתה" הוא התיישב על מיטתה.

ניקי ניגשה אל מיטתה והתיישבה על ידו, היא הנידה את ראשה לשלילה.

"טוב...אני אלך.. היא בטח אצל אחת החברות שלה" מלמל והתחיל ללכת לכיוון הדלת.

ניקי תפסה את ידו ומשכה אותו חזרה אל המיטה.

בהחלטה של רגע אחד היא קירבה את פניה אליו, מנשקת אותו במהירות.

XOXO